החסיד רבי אייזיק מהומיל, מגדולי חסידיו של האדמו"ר הזקן, מספר במכתביו על מהפך רוחני שעבר אצל רבינו הזקן. הרבי עסק אז בהרחבה בנושא של "אחדות ה'", איך ה' הוא המציאות האמיתית של הטבע והכל בטל לפניו, אך רבי אייזיק הרגיש כי אינו מצליח להזדהות עם הדברים לעומקם. הוא התחנן אל הרבי שיסביר לו אותם טוב יותר, ופעם הרבי קרא לו והסביר לו פנים בפנים. וכך הוא מתאר את תחושת "האמת הפנימית" שחדרה בו פתאום (ליקוטים בסוף הספר חנה אריאל):
כל החסידים ... יש להם את האמונה, ומורגשת על פי רוב בשמונה עשרה לאחר כל ההתבוננות בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע ... כי הכל הוא אלוקות. והחושך של קליפת נוגה שחש כי העולם הוא עולם – אינו מבלבל האמונה. ואני הכותב ... היו עיני טרוטות ולא יכולתי לחזקה היטב והייתי חפץ לשמוע ביאור היטב בפירוש, והרביתי בבקשות מהרבי על זה. עד שפעם אחת הבטיח להגיד לי חסידות ביחידות ... ואחר כלותו לדבר, ירה כחץ בליבי תוקף האמונה הנ"ל, עד שהתעורר אצלי חפץ לילך ברחובות לצעוק על זה.