בשנת תרפ"ז (1927). רוסיה נשטפה בנהרות של דם, כאשר מדי יום היו הקלגסים הקומוניסטים שולחים עוד ועוד אנשים אל המוות או למחנות העבודה. באמצע חודש סיון, פרצו שוטרי הק.ג.ב. אל ביתו של הרבי הריי"צ בפטרבורג ועצרו אותו באשמת בגידה במדינה. הוא נאשם בכך שממשיך להוביל קהילה דתית, למרות האיסור הקומוניסטי על קיום חיי דת. מדי לילה היה הרבי שומע יריות ממרתפי הכלא, בהן רצחו בלי משפט את מתנגדי המשטר. גם עליו עצמו גזרו עונש מות, ורק אחרי מסע שתדלנות, המתיקו את העונש בגלות לעיר קסטרמא.
בדיוק ב-ג' תמוז, הובילו אותו אל תחנת הרכבת בפטרבורג, ממנה היה אמור להמשיך אל עיר הגלות. אלפי חסידים התקבצו להיפרד ממנו, מתוך חשש שלא יזכו לראות אותו עוד. לפתע פנה הרבי לאנשים שעמדו סביבו והחל לספר סיפור. הוא ידע שהוא מוקף בשוטרים גלויים ושוטרי חרש, הוא זכר שהוא עומד שם כמגורש לגלות באשמת מרידה, אך הוא התעקש לספר סיפור:
כמה עשרות שנים קודם, הממשלה רצה לקבוע בחוק כי רבנים יהיו חייבים ללמוד מדעים כלליים. הם קראו לאסיפה את ראשי הרבנים ברוסיה והודיעו את ההחלטה שלהם. שר הפנים, סטאליפין, הוסיף והכריז כי אם הרבנים יסרבו לכך, הוא יעורר קמפיין רצחני לערוך פרעות ביהודים.
הרבנים חרדו למשמע הדברים, וכמעט הסכימו להם בלית ברירה, אבל אז קם אבי, הרבי הרש"ב והכריז: ** "אנחנו נמצאים בגלות - אבל רק הגופים שלנו בגלות ולא הנשמות. אף אחד אינו יכול לשבור את הנשמה היהודית. יהודים, קדשו את ה' ברבים" **, ונפל והתעלף.
כעת, עמד הרבי בתחנת הרכבת בפטרבורג, בין הרוצחים הקומוניסטים, וחזר והכריז בהתרגשות: "יהודים, רק הגופים שלנו נמצאים בגלות ולא הנשמות, אף אחד אינו יכול לשלוט על הנשמה היהודית. קדשו את ה' ברבים"... והוא הובל אל הקרון שלקח אותו לגלות.