היה פעם רב מכובד, שהיה אישיות מושלמת: גם תלמיד חכם, גם מסור לבני הקהילה וגם עניו ושפל שפוסע בשקט בין האנשים.
אחרי שנים של התמסרות לקהילה, עניין אותו לדעת מה האנשים חושבים עליו. הוא החליט לארגן לעצמו טקס הלוויה, שבו ישכב על האלונקה והחברים הנכבדים יספידו אותו. ובכן, עטפו אותו בטלית, השכיבו על מיטה וכל בני העיר התאספו סביבו. המספיד הראשון סיפר בכאב על פרידה מאדם מתמיד, שלא הפסיק ללמוד תורה. השני נאנח עמוקות על לכתו של מנהיג שהיה מסור לבני הקהילה, והשלישי בכה בדמעות על האבא שהיה איש משפחה למופת.
רגע לפני שהלוויה יצאה אל הדרך הוא קפץ מהאלונקה וצעק: "רגע, מה עם הענווה? שכחתם להזכיר את הענווה המיוחדת שניחנתי בה"...