בעיירה קטנה ומרוחקת הגיעו שתי בנות לפרקן, רב העיירה שלח מכתב לראש הישיבה בעיר הגדולה וביקש לשלוח שני בחורים מצוינים לשידוכים.
ראש הישיבה בחר שני בחורים ושלחם לעיירה המרוחקת. כסף לעגלה לא היה להם, והם יצאו לדרך ברגל. שרכו את רגליהם שבועות ומרוב תלאות הדרך נפל האחד, התמוטט ומת.
המשיך חברו במסע בלב כבד וכשהגיע לעיירה חיכו לו שתי נשים, האמהות של הכלות "זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי"...
לאחר צעקות וויכוחים רבים, פנו השלשה לרב שיפסוק בינהם.
התלבט הרב כה וכה עד שנזכר במשפט שלמה. ללא שהות הכריז: "קחו לי חרב". אין ברירה, יש לחתוך את החתן לשניים כך יהיה לשתיכן'.
התעוררה אחת האמהות ברחמים: 'מה פתאום לחתוך? אני מוותרת תנו לה את החתן'.
אך האמא השנייה מתעקשת: 'גם לי גם לך לא יהיה! יש לחתוך את הבחור!'
קם הרב ופסק:
'עכשיו הכל ברור. זאת שרוצה לחתוך את הבחור לשניים היא-היא חמותו האמיתית'!