זה היה אחרי חורבן הבית השני. ירושלים הייתה הרוסה וחרֵבה, ותושביה חיו בצורה משפילה. רבי יוחנן בן זכאי צעד עם תלמידיו ביציאה מהעיר ופתאום ראו אישה צעירה רוכנת על הארץ ומנקה גללי בהמה. הם התקרבו אליה ורבי יוחנן צעק, שזה לא יאומן. הוא מכיר אותה היטב ואי אפשר להעלות על הדעת שהיא עובדת בעבודה נוראה כזאת. היא היתה בתו של נקדימון בן גוריון, העשיר האגדי של ירושלים ורבי יוחנן סיפר בכאב, שהוא זוכר את החתונה שלה, כשאבא שלה הבטיח מליון דינרי זהב עבור "תוספת כתובה" - וכעת היא התדרדרה לעבודה כזאת.
רבי יוחנן התעניין אצלה, איך הם ירדו מנכסיהם? היא השיבה בביטוי הירושלמי: "מלח ממון – חסר". כלומר, מי שרוצה למלוח ולהעשיר את ממונו – שיחסר ממנו לצדקה, ואילו אביה לא נתן מספיק צדקה ונענש. שואלת הגמרא, מה הכוונה שלא נתן צדקה והרי השטיחים שהיה צועד עליהם, היו נמסרים מיד למטרות צדקה?
עונה הגמרא בחמש מלים (כתובות סו,ב): "כדבעי ליה למעבד – לא עבד". כלומר, הוא אמנם נתן הרבה צדקה, אבל זה היה מעט ביחס ליכולות האגדיות שלו ולכן נענש.