פעם ישבו התלמידים הגדולים של המגיד ממעזריטש והתוועדו. היו שם כל ה"חבריא קדישא", הצדיקים הגדולים שהאירו אחר כך את העולם באור החסידות, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי, וכן רבינו הזקן, שהיה צעיר החבורה.
פתאום נכנס אדם חולה מאוד, מדדה על קביים, וביקש מהם שיברכו אותו ברפואה שלימה. הם הביטו בו והתחילו לצחוק. איך אנחנו יכולים לברך חולה קשה כמוך? מי אנחנו? תלך למגיד והוא יברך אותך.
רבינו הזקן השתיק אותם ואמר: בוודאי יש לנו כח לברך אותו, משום ש"התוועדות חסידית יכולה לפעול יותר ממה שמלאך מיכאל יכול לפעול". שכן כאשר אבא רואה את הילדים שלו דואגים אחד לשני, הוא מתמלא מכך עונג וממלא את המשאלות שלהם. וכך אם נגלה אכפתיות לצער של היהודי הזה ונבקש בלב שלם רפואה בשבילו, ה' ייעתר לאהבה הזו.