מדי בוקר, צועד הרב שמואל גלינצשטיין, משלוחי חב"ד בבודפשט, אל בית הכנסת שבו הוא מכהן כרב. הוא רגיל לצעוד את הדרך השקטה לבדו, חוץ מבוקר יום ראשון, שבו יש לו מלווים רבים: הרחוב מתמלא במאמינים נוצרים שצועדים אל הכנסייה הסמוכה לבית הכנסת
במשך הזמן הוא למד להכיר את כולם. את הצעירים שעושים את דרכם במהירות, את המבוגרים שצועדים אט אט, וגם את האיש הזקן, שמבקש מהסובבים לתת לו יד ולחצות איתו את הכביש.
ביום ראשון אחד, הם היו שם לבד, הרב והזקן, וזה ביקש מהרב לסייע לו לחצות את הכביש. הם נתנו ידיים ועברו מצד לצד וכשהגיעו אל המדרכה, הרים הזקן את העיניים ונדהם. הוא כנראה לא הבחין קודם ממי ביקש עזרה, וכעת נדהם לראות את הכובע, הזקן והעיניים החסידיות. הוא תפש את ידו של הרב והחל למלמל מלים יהודיות בהברה הונגרית: "אדון עולם אשר מלך, שעשה נסים לאבותנו".
עכשיו היה תורו של הרב להתבלבל: "אתה יהודי"? "הייתי יהודי", השיב האיש, "פעם, לפני אושוויץ, אבל עכשיו אני נוצרי קתולי. אני זוכר היטב את בית הכנסת שאתה צועד אליו, הייתי הולך אליו עם אבא מדי שבת, אבל כבר איבדתי את אלוקי היהודים".
אחרי שתיקה ארוכה, הרב אמר שהוא משמש כרב בית הכנסת הזה ואולי הוא מעוניין לבקר שם? "אבוא, אבל בשבוע הבא", השיב הזקן. אחרי שבוע חיפש אותו הרב, וגם אחרי שבועיים ושלושה. התברר כי הוא נפטר ימים ספורים אחרי המפגש שלהם...