פרופסור אלי ויזל היה נער בן 16, כאשר פרצו הנאצים לעיר שלו, סיגט ברומניה וגירשו את כל בני משפחתו לאוושויץ. אמו ואחותו נרצחו מיד עם הגיעם למחנה והוא ואביו הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים.
מדי ערב, כשויזל הצעיר היה חוזר מהעבודה, היה לומד גמרא עם מורה לתלמוד שהיה שם, זאת היתה ההתרסה שלהם כנגד הנאצים. ערב אחד, קורא לו המורה ללכת איתו אל הצריף שלו.
חיכו להם שם שלשה תלמידי חכמים והם אמרו שהם עומדים להקים בית דין ובו לתבוע את הקב"ה לדין תורה על הזוועות האיומות של השואה. ויזל נבחר להיות העד מטעם התביעה והוא סיפר את הסיפורים הנוראים שראה ושמע בחייו הקצרים. המשפט נמשך כמה ערבים, שבהם נאספו עוד ועוד עדויות, ובסיומם הכריז חבר השופטים כי הקב"ה נמצא 'אשם' כביכול במעשים כנגד האנושות.
הם סיימו לדבר והייתה דממת נצח. אחריה אמר אחד הדיינים: "הגיע הזמן למעריב" והם נעמדו להתפלל ערבית – אל אותו האלוקים שזה הרגע נתבע על מעשיו.