בהיסטוריה של עם ישראל, יש מקרה אחד שהוא טראומה. מקרה שאין קוראים אותו בשמו, רק מזכירים אותו ברמז. אדם אחד שעזב את הישיבה, התפקר וכפר באלוקים. זה כמובן "אחר" או בשמו המדויק: אלישע בן אבויה. אולם גם אחרי שהוא התפקר, תלמידו הנאמן, רבי מאיר, נשאר דבוק בו ולמד ממנו תורה.
פעם הם צעדו יחד בשבת אחרי הצהריים. כנראה רבי מאיר חיפש עם מי להתוועד וחשב ש"אחר" הוא האיש הגדול ביותר. "אחר" רכב על הסוס ורבי מאיר צעד על ידו ברגל. פתאום "אחר" עוצר את רבי מאיר ואומר לו: "עצור, הגענו לתחום שבת ואסור לך להמשיך". רבי מאיר הרגיש את רגע החסד שנוצר כאן ואמר לו: "רבי די, אולי הגיע הזמן לשוב הביתה"?
הביט בו "אחר" ואמר: אינני יכול לשוב כי שמעתי בת קול אומרת: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר". וכיון שכך, שאין לי עולם הבא, אני מעדיף לפחות למצות את החיים הטובים בעולם הזה.