זה היה יום ראשון שגרתי במשרדו של הרב שבתי סלאבטיצקי באנטוורפן. בפתח עמד אדם מכובד עם ארשת פנים כאובה וביקש לשוחח. הרב הכיר אותו היטב: באנטוורפן, עיר היהלומים של אירופה, יש רחוב ראשי רצוף חנויות תכשיטים, והיהודי הזה הוא סוחר כבד שם.
הוא פתח וסיפר כי לפני חצי שנה, החליט לשמור שבת. בכל יום שישי בצהריים, הוא אוסף את המזוודות עם התכשיטים והולך הביתה. אמנם בכל החודשים הללו, הוא חשש מהיום שישי האחרון. בסוף השבוע הזה חלו חגי סוף השנה האזרחית, וכאשר החגים הנוצריים חלים בסוף השבוע, סוחרי התכשיטים עושים את ה'מכה השנתית' שלהם. אי לכך הוא חשש מאוד ממה שיקרה איתו. ביום שישי בצהריים, הוא סגר כרגיל את החנות והלך הביתה, אולם בליל שבת הוא לא הצליח להירדם. המחשבות שלו לקחו אותו אל הרחוב. הוא ידע היטב מה קורה שם עכשיו. הוא ראה בעיני רוחו את מכוניות היוקרה חונות ברחוב ואת החברים שלו לא מפסיקים לספור את שטרות היורו.
בבוקר, הוא יצא ללכת אל בית הכנסת, אך הרגליים שלו נשאו אותו אל הרחוב. הוא עמד מהצד וראה איך המתחרים שלו מתחילים עוד יום עבודה ענק, ורק הדוכן שלו סגור כאילו הוא מת בתאונה. אחרי שעה של בלבול חושים, הוא חזר הביתה. הוציא בקבוק ויסקי מהמקפיא, מילא את גביע הקידוש ושתה בלגימה אחת. כך הוא נרדם עד מוצאי שבת בשלוש לפנות בוקר...
כעת הוא עמד לפני הרב ו"ביקש תיקון על השבת הנוראה שהייתה לו. על המחשבות האסורות, על ההליכה לרחוב החנויות, ועל השינה הארוכה ללא תפילות וללא קידוש".
הוא הרים את העיניים אל הרב וראה אותו בוכה. "תראה", ענה לו הרב, "כל חיי אני שומר שבת, אבל לא הייתה לי שבת יפה כמו השבת האחרונה שלך"...