בימים עברו, הבתים היו בנויים מעץ והיתה סכנת שריפה. לכן היו מעמידים בכל עיר שומר שהיה משקיף על בתי התושבים וכשהיה מגלה שפרצה שריפה – היה מריע בחצוצרה וכולם היו קמים במהירות ומכבים אותה.
פעם התארח בעיירה נער כפרי, שלא הכיר את החוקים של העיירה. פתאום באמצע הלילה הוא מתעורר לקול תרועת חצוצרות רועשת. הוא נבהל מאוד, אך התושבים המקומיים הסבירו לו שזה סימן לכך שפרצה שריפה.
שמע את זה הנער והתפעל מאוד: מתברר שאפשר לכבות שריפה עם תרועת חצוצרות!. הוא חזר חזרה לעיירה שלו וסיפר בהתפעלות לחבריו, שהוא גילה בעיר הגדולה פטנט מדהים לכיבוי שריפות: תוקעים בחצוצרה והשריפה נכבית. וכדי להוכיח את דבריו, הוא הדליק את אחד הבתים והחל להריע מולו בחצוצרה בכל הכוח...
אומרים הדרשנים, שהסיפור הזה הוא משל לחודש אלול. מגיע חודש אלול ואנחנו מוציאים את השופר ומריעים בכל הכוח – אבל השופר כשלעצמו עוד לא עושה שום דבר. השופר הוא רק קריאה לפעולה, להתעורר ולבחון היכן אנחנו נמצאים.