בעקבות נחיתת החללית האמריקאית על הירח בפעם הראשונה (תשכ"ט). הפיק ממנה הרבי משל לעבודת ה':
האסטרונאוט שישב בחללית, חבש אוזניות על הראש וקיבל כל הזמן פקודות מתחנת השיגור - תערוך בדיקה כזו ובדיקה כזו. כעת, נתאר לעצמנו כי בשלב מסויים, נמאס לו מכל הפקודות והוא חובט בזעם את האזניות ברצפה. אחרי שנח כמה רגעים, הוא לוקח חזרה את האזניות ואז הוא מגלה כי כשחבט אותן על הרצפה, גרם נזק והן לא פועלות.
באותו רגע, אין אדם אומלל ממנו. הוא לא יכול אפילו לזוז פסיעה אחת, כי בלי כל המצלמות למטה, אין לו מושג מה לעשות. ובוודאי שאין לו את היכולת לחזור לקרקע ולבצע לבדו את הנחיתה המסובכת. ואולם, נתאר לעצמנו, שאחרי כמה שעות מורטות עצבים, הוא מצליח להפעיל את האזניות – כעת הפקודות מלמטה נשמעות לו כמו הדבר הנפלא ביותר בחייו וסוד הקיום המחודש שלו.
וגם אנו כאותו אסטרונאוט, רק במהופך: אנחנו נמצאים למטה ומקבלים פקודות מלמעלה. וליל הסדר אמור לחזק בנו את ההכרה כי הפקודות הללו הם יותר זכות מחובה ו"עבד מלך – מלך"!.