חג הפסח מוקדש (בין היתר) לתיקון כוח הדיבור. כל חג מהחגים היהודיים מתמקד באיבר מסוים. בראש השנה, מצווה לשמוע באוזן תקיעת שופר. (ביום כיפור צמים ושבים בתשובה ואולי הוא קשור עם הלב), בסוכות יושבים בסוכה עם כלל הגוף, בחנוכה מצווה לראות את הנרות בעיניים, ואילו בפסח, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור:
ראשית, מצוות היום הן דברי אכילה הנכנסים לפה, כמו פסח, מצה, מרור ויין. שנית, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, ולכן זהו החג היחיד בשנה בו "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח".
האר"י הקדוש אומר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח" – כמו "פה סח".
הזוהר הקדוש כותב:
עד יציאת מצרים, כוח הדיבור היה בגלות. התורה עדיין לא ניתנה ולא היה על מה לדבר. בכך מבאר הזוהר את העובדה המוזרה שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, היה כבד פה וכבד לשון. אלא הדבר היה סמל לכך, שכוח הדיבור היה בגלות ולא דיברו את הדיבורים הרצויים. יציאת מצרים לקראת מתן תורה סימלה את פתיחה צינור הדיבור והתחדשות כוח השיחה. ולכן מדגישים זאת במיוחד במצוות החג.
הרחבות
יש מבארים את מזמור פא: "אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים - הרחב פיך ואמלאהו", שביציאת מצרים נפתח כוח הדיבור. בזה מבארים גם מה שמסכת פסחים בתחילתה עוסקת בארוכה בדיבור "לשון נקייה". שכן אחד מענייני החג הוא תיקון הלשון.