בזמן מלחמת העולם הראשונה, לפני כמאה שנה, שרר בירושלים רעב נורא. אנשים שילמו הון כדי להשיג אצל הערבים מעט לחם ומים. בביתו של יהודי אחד, היה מטבע צרפתי יקר ערך בשם "נפוליון זהב" שהיה אפשר לפרנס בו משפחה לשנה שלמה והיהודי נשא את נפשו אל המטבע הזה.
פעם מצא אחד מילדיו את המטבע ולא שאל שאלות. הוא הלך למכולת וקנה לעצמו כמה סוכריות. אחרי כמה ימים גילה האיש שהמטבע נעלם ופרץ בזעקות שבר. התברר כי הילד לקח את המטבע למכולת וההורים רצו אל החנווני וזעקו בהיסטריה שהוא רשע מרושע, גנב שבגנבים. הוא לקח מהילד מטבע רב ערך תמורת כמה סוכריות ולא העיר את תשומת ליבו שמגיע לו עודף רב. החנווני הכחיש הכול וטען שהוא קיבל מהילד מטבע נחושת זול, אך ההורים סירבו להאמין לו והוציאו את דיבתו רעה. דרכו של לשון הרע להתקבל על הבריות והחנווני איבד את פרנסתו מבושה ועגמת נפש.
לאחר תום המלחמה, קיבל היהודי מכתב ובו מתוודה לפניו אדם, כי הוא הלך ברחוב בעת המלחמה, כשילדיו גוועים מהרעב והנה הוא רואה ילד קטן משחק עם נפוליון. הוא אמר לעצמו כי אם ההורים מרשים לילד לשחק במטבע כזה, כנראה יש להם ממנו הרבה. הוא החליף את הנפוליון במטבע נחושת והציל את ילדיו מהרעב. עכשיו כשהמלחמה נגמרה, הוא משיב את החוב ושולח נפוליון אחר.