סיפר חסיד צאנז חשוב בשם הרב משה וייס, אביו של הגאון רבי אשר וייס:
היו אלו הימים האחרונים של השואה האיומה. האמריקאיים התקרבו והנאצים החלו לנוע מבוהלים. הייתי חלק מקבוצת יהודים, ביחד עם האדמו"ר הקודם מצאנז, שעברנו חודשים של אימת מוות וייסורי שאול באושוויץ ואחר כך במחנה עבודה בשם "מיהלודורף" על אדמת גרמניה.
ביום יז באייר תש"ה (1945), הנאצים העלו אותנו על רכבת והיא החלה לנוע הלוך ושוב. בסופו של דבר היא נעצרה בכפר קטן בשם "טוצינג" על יד מינכן והנאצים נעלמו מן האופק. במרחק 500 מטר מהמסילה, ראינו בפעם הראשונה טנק אמריקני. היינו משוחררים, אך האדמו"ר מצאנז - שאיבד בשואה את אשתו וכל אחד עשר ילדיו - לא ידע מנוח. הטרידה אותו העובדה שלאורך המסילה שכבו גופות של יהודים, את חלקם הכרנו מהמחנה. הוא ביקש להקצות שטח בקצה בית החיים הנכרי, הקיף אותו במחיצה וכולנו עבדנו כמה ימים לאסוף את הגוויות, לקבור אותן בכבוד ולומר קדיש.
במשך שנים, עשיתי הכול להשכיח מעצמי את המחזה הנורא הזה, עד שבשנת תשכ"ה פגשתי יהודי חשוב בלונדון, שעדיין לא היה אז חסיד חב"ד, בשם הרב אברהם יצחק גליק. הוא סיפר לי על הערכתו לרבי מלובביץ' ובתוך הדברים סיפר כך: פעם התקשר אליו הרב חודקוב, מזכירו של הרבי, ואמר כי הרבי מבקש ממני טובה ואם אעשה אותה כראוי, הוא מבטיח לי עולם הבא. בכפר קטן על יד מינכן, בקצה בית העלמין הנכרי, קבורים קדושים מימי המלחמה. אך בית העלמין הנכרי מתרחב והם החלו לקבור מסביב לגוש היהודי. גם המחיצה שהייתה שם נפלה. לפיכך עלי לנסוע לשם, להקים מחיצה גדולה מסביב לשטח, ואחר כך לשלוח לו תמונות מהמחיצה לראות שהכול בסדר.
שמעתי את הדברים, מסיים הרב ווייס, ונעשיתי חיוור כסיד. פתאום חזרו אלי המראות האיומים ההם. אך מה שהפתיע אותי יותר: הכרתי את המתים מטוצינג, אף לא אחד מהם היה חסיד חב"ד. אך יהודי שיושב בברוקלין, לא יודע מנוח כאשר נכרים קוברים מתים, מסביב קדושים על יד מינכן..
(אבא/198).