יוסף היה נער תמים שלא ראה ברכה בלימודיו העיוניים בישיבה. למרבה המזל, הוא חונן בידיים טובות עם יכולת במוטוריקה עדינה והחליט לנסות את מזלו בלימודי צורפות. הוא פנה לצורף מקצועי בבקשה ללמוד את המקצוע היוקרתי של יצירת תכשיטים. בליבו נשא תפילה כי יראה ברכה בעמלו ויתחיל לראות סוף סוף הצלחה בחייו. הצורף לימד אותו לחמם את הזהב מול האש, להמיס אותו בעדינות, לנקות אותו מסיגי הפסולת המתכתית ולעצבו מחדש בצורה מרהיבה.
אחרי שנה של לימודים מאומצים, הרגיש הנער שהוא בשל לצאת לדרך עצמאית. הוא נפרד מהמורה, שכר מקום במרכז העיר ודמיין כיצד יראה הצלחה בחייו. אולם כאשר התחיל לעבוד וניסה לעצב תכשיטים בעצמו, הוא לא הצליח. המתכת לא נמסה והוא לא היה מסוגל לעצב את הצורה שלה.
כעוס ומאוכזב חזר אל המורה והתלונן כי המקצוע לא נתפס אצלו. המורה צעד עימו אל בית המלאכה שלו, בדק את הזהב, את כלי העבודה – ואז עלה על הבעיה. "הבערת את האש? האם הדלקת את התנור שעליו ממיסים את המתכת"? "אוי", אמר הנער התמים, "את זה שכחתי"...
יהודי הולך בכל בוקר לעבודה ונסחף בתוך להט החיים בעולם הזה. הוא סוחר, צועק ומתווכח ועושה כל מה שצריך כדי לדבר את השפה של העולם הזה, אך הנשמה שבתוכו מתעייפת. אחרי שעה, שעתיים של מסחר, הנשמה מאבדת את הכוח להילחם ושוקעת לתוך עצמה.
(מיוסד על משל הבעש"ט – ראו לקו"ש ג/925 לגבי מחצית השקל).