מאת הרב יוסי ביסטריצקי
השקפתה של המסורת היהודית על מוות ופטירה, שונה לגמרי מהסתכלותה של העולם המודרני.
העולם המודרני רואה בפטירתו של האדם את סופו. היה אדם ואיננו. לא נשאר ממנו עוד כלום. לאור זאת, כאבה של המשפחה בהסתלקותו של הנפטר היא גדולה ועצומה. האדם נעלם לחלוטין ולצמיתות מן המפה. יותר לא יראו אותו, לא יתראו איתו ולא ישוחחו איתו לעד.
אך לאור השקפתה של היהדות המוות, הפטירה, היא בסך הכול מעבר של הנשמה מעולם לעולם. היא מעבר מן העולם הפיזי שלנו, עולם של פוליטיקה והתחכמויות, של מרדף אחרי הכסף והכבוד, של פשע ושל שקר - לעולם אמיתי יותר, לעולם עליון ורוחני. עולם טהור ונקי. לנשמה זה תענוג. שם הנשמה נקייה מכול תחלואיה של העולם הזה. שם הנשמה נהנית ממעשיה הטובים שעשתה בעולם הזה.
השקפה זו גם מקלה על רגשותיה של המשפחה. אמנם הדבר קשה בפטירתו של הקרוב - לא יראו אותו יותר, אין את הקשר ואת היחס שהיה קודם, אך עצם הדבר שהמשפחה יודעת שהנשמה קיימת, שהאדם לא נמחק לחלוטין מכול העולמות, ולא רק זאת אלא שהוא גם עלה לעולם טוב יותר, וגם לנשמה טוב יותר עכשיו, זה מקל במקצת על המשפחה ומעודד במעט את רוחה.
דבר אחד מצער את הנשמה ומיצר על שמחתה. לאחר שיצאה מהעולם הזה, העולם הפיזי, לאחר שכבר נמצאת בעולם עליון יותר ורוחני יותר, היא מתחילה להרגיש ולהבין את מעלת המעשה בעולם הזה שיצא ממנו. היא מבינה שכול דבר טוב שהאדם עושה כאן בעולם הזה הוא גורם נחת גדולה לאלוקים ופועל הרבה בעולמות העליונים - והיא מתחילה להתחרט ולהצטער שלא עשתה כאן יותר.
בזה, כוחה של המשפחה הוא גדול. כשהמשפחה בכלל וילדיו של הנפטר בפרט, עושים דברים טובים כאן בעולם, כשהם עושים דברים שמועילים לעילוי נשמת הנפטר – מתפללים, מניחים תפילין, יושבים שבעה ומתנהגים בדרך טובה ונכונה, הם גורמים נחת רוח גדול לנשמה. הם מהווים הכוח הביצוע – הידיים שלה כאן בעולם הפיזי וגורמים לה עליה והתרוממות. הם בעצם כאילו מסייעים לנשמה במה שאינה יכולה לעשות ובמה שמצער אותה, ואז גם הנשמה דואגת למשפחתה ומנסה להחזיר להם כול טוב.