מתוך אמרי יחזקאל - בלי אחריות. הערה: אפשר לקשר גם את הרעיון של "ברכת ה' היא תעשיר" כפי שמוסבר בחסידות.
נמצאים אנו בערב חגיגי של מסיבת "חנוכת הבית". ראשית לכל צריך לדעת, שערב זה שאנו חוגגים, אין זו סתם סעודה, אלא היא נקראת "סעודת מצוה", וכפי שפסק ה'מגן אברהם' (באורח חיים, סימן תקס"ח, אות ה') ד"הסעודה שעושין בחנוכת הבית בארץ ישראל - הוי "סעודת מצוה". (ומשום שמקיים בזה מצות 'ישוב ארץ ישראל'). ע"ש.
וכבר נרמזה מצוה זו בתוך התורה הקדושה, בחומש דברים (פרק כ', פסוק ה') אומר הפסוק "...מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו", וכו'. הרי לנו, שיש מצוה לחנך את הבית בתחילת ישובו, ומי שלא הספיק לעשות 'חנוכת הבית' - עליו לחזור מהמלחמה, ולהקדים לקיים מצוה זו.
וכעת ניגש לבאר, את הרקע והשורש, שממנו נובע ערב זה:
הנה, לפני כל ה"פילפולים וההברקות", ברצוננו לבאר תחילה פְּשׁוּטָם של דברים, ולשאול את שאלת ה'תם' שבהגדה: "מה זאת"? לשם איזו סיבה, ואיזו מטרה, עורכים את סעודת "חנוכת הבית"?
ובמילים אחרות: איזה דבר ערכי וחינוכי - משדרת לנו סעודת המצוה של "חנוכת הבית"?
ונראה להעלות בזה - שני 'כיווני מחשבה' על טעמי המצוה, ואשר בכל אחד מהם - יש בו כדי ללמד אותנו "אורחות חיים" בחיי היום יום שלנו. ונתחיל בס"ד לבאר את שני הטעמים, שיבהירו לנו את הרקע לערב זה:
א. טעם ראשון - כבר מפורש בתוך התורה הקדושה. בפרשת דברים (פרק ח' פסוק י"ב) שם אומר הפסוק "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, וכו', ורם לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך וכו'.
הרי מפורש בתורה, שבנין בית מביא לאדם את התחושה של: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך"! כלומר, שלאחר שהנכס רשום על שמו ב"טָאבּוּ" - האדם מרגיש את עצמו "גבוה", והוא נהיה בטוח על כוחו וממונו, והקב"ה, - כבר לא נמצא אצלו בתמונה!
ולכן כדי לעקור את תחושת ההרגשה הזאת, עושים סעודה לכבוד הקב"ה, כדי להזכיר לנו, שכל הבית הוא לכבודו של הקב"ה, ומידו הכל, והוא נתן לנו משלו, ולכן אין מקום לגאווה זו!
וזוהי בעצם כל המטרה העיקרית שבשבילה עורכים את טקס מסיבת "חנוכת הבית": בכדי לעורר את האדם לזכור, שאפילו אם יש לו בית וקרקע פרטי משלו - עדיין אסור לו להרגיש "בעל הבית" על הנכסים שלו, כיון שבאמת הקב"ה הוא זה שנתן לך את העושר הזה, ואתה בסך הכל רק ה"פקיד" שמנהל לו את העניינים! ולכן עליך לערוך "סעודת הודאה" - בראש ובראשונה - לכבוד הקב"ה, כיון שהוא הבעה"ב האמיתי על הדירה הזאת!
ואם תשאלו: מה הקשר בין שני הדברים? למה האדם חייב להציב לעצמו "מעוררים", ולעשות 'חנוכת הבית' כדי שתזכיר לו שהכל מהשם יתברך, ובלי כל ה'תזכורת' הזאת - הוא עלול להתדרדר, עד כדי לשכוח מהקב"ה! מדוע באמת בנין הבית משפיע כל כך על הבן אדם? למה האדם לא יכול להשיג זאת מדעתו לבד - שכל נכסיו וביתו - הם הכל מידו של השם יתברך?
התשובה: זהו כוחו ההרסני של חיי ההרגל והשגרה! אדם חי את כל מסלול חייו - מחמת שהתרגל! כל חייו הם בתוך זרם שוטף של "סֶרֶט נָע"! הוא בונה בית - מפני שכולם בונים בית! הוא עושה סעודת "חנוכת הבית" - מפי שכולם רגילים לעשות כך! הוא שומר מצוות - מפני שכולם בסביבתו הם אנשים שומרי מצוות! לְמָה אדם זה דומה? לכדור שזרקו אותו בכוח למעלה באויר, וכל זמן ש"כוח התנופה" עדיין מושלת בו - הוא מחזיק מעמד בגובה, ואולם ברגע שמסתיים כוח התנופה שלו, או שהוא נתקל באיזו שהיא הפרעה באויר - תיכף ומיד הכדור נופל ונוחת לארץ, כיון שאין מי שידחוף אותו יותר... וכך בדיוק היא התמונה, של כל מי שמקיים את המצוות - מכח "ההרגל"! בינתיים הוא מחזיק מעמד בגובה - רק בגלל כוח ה'תנופה' שההרגל נתן לו, ואולם ברגע שהוא יתקל בנסיון הכי קטן - מיד הוא יפול וינחת לארץ...
וזוהי בעצם המטרה שאנו עושים "חנוכת הבית", בכדי שתוציא אותנו מתרדמת ה"הרגל", ותעורר אותנו לראות את טובותיו של הקב"ה - גם בתוך חיי היום יום שלנו! גם כשזוכים לחנוך בנין מגורים - אין זה סתם 'מקרה' שנפלנו אליו, או 'הרגל' שנוהגים כמו כולם, אלא כאן בעצם אנו מצביעים על יד ההשגחה העליונה, שגלגלה לידינו את הזכות - לזכות לדירה - המרחיבה דעתו של האדם!
אלא שעדיין מי ש"מתעקש" - ישאל שאלה נוספת: אם באמת כוח ההרגל הוא כ"כ גרוע, עד שהוא גורם לאדם לשכוח מהשם יתברך וכן להסחף בזרם של השגרה, ולעשות את המצוות "כמו כולם", א"כ מדוע הקב"ה ברא אותו בכלל בטבעו של האדם? איזה תועלת יש לנו, מכח הטבע הזה של ה"הרגל"?
והתשובה לשאלה זו - היא מפליאה ביותר: שאמנם בדברים 'רוחניים' של תורה ומצוות - כוח ההרגל הוא דבר רע, אולם בדברים 'גשמיים' של העולם הזה - כוח ההרגל הוא דבר טוב, שמועיל הרבה לאדם. וניתן כמה דוגמאות לכך:
א. בזכות כוח "ההרגל" - אדם יכול לבצע הרבה פעולות מסובכות (וכגון, הדיבור השוטף של האדם. וכיוצא בזה). וכל זאת מבלי שום מאמץ מיוחד, והכל הודות לכוח ההרגל, שהתרגל לכך!
ב. בזכות כוח "ההרגל" - אדם יכול לסגל לעצמו שעות קבועות של אכילה. (וכן שעות קצובות של שינה) והכל הודות לכך, שהקיבה שלו התרגלה כבר לשעות מסוימות, ולכן היא לא מציקה לו במשך שאר שעות היום...
ג. בזכות כוח "ההרגל" - האדם שוכח כל מיני מקרים מעציבים שעברו עליו בחיים. מסלול החיים מחזיר אותו לשגרה היום יומית, וכך הוא שוכח מכל הַטְּרָגֶדְיות שהיו לו. אחרת - האדם היה ממש 'יוצא מדעתו', אם כל פעם הוא היה נזכר בדברים "הַהִיסְטֶרִיִּים" שעברו עליו!
וא"כ, בודאי שחייבים אנו את הכוח של ה"הרגל והשיגרה", וכפי שהוכחנו לעיל, אלא האדם צריך לדעת גם את "הקו האדום" - מתי אסור לו להסחב אחרי הזרם והשיגרה!
וכעת, לאחר שביררנו שמטרת מסיבת "חנוכת הבית" - היא בכדי להוציא את האדם ממסלול השיגרה, ולעורר אותו להודות להקב"ה על כל צעד וְשַׁעַל בחיים, לאחר מֶסֶר חשוב זה - נותר לנו עדיין לברר עוד נקודה אחת:
על מה בעצם אנו צריכים להודות להקב"ה? שהרי דבר ידוע הוא, שלעולם האדם אינו יכול להודות לאדם שהטיב עמו - אלא רק עד שהוא ירגיש בעצמו - מה היה חסר לו, לולי המתנה שקיבל! איך הוא היה נִרְאָה בלי זה? ורק לאחר שהאדם יראה את הצד השלילי שבדבר - רק אז הוא יתחיל להבין את גודל הטובה שעשו עמו, ואז הוא יתעורר להודות להקב"ה מעומק ליבו, מכל הלב והנשמה! שכן רק אז, הוא יידע להעריך ולהוקיר את הטובה שנתנו לו!
[ולכן, רק אדם שעבר כאבים בכליות (ל"ע) - הוא יודע טוב מאד לברך בכוונה גדולה את ברכת 'אשר יצר' לאחר עשיית צרכיו! רק אדם שעבר ניתוח בעיניים - הוא יודע טוב מאד לברך את ברכת 'פוקח עיוורים' בהתרגשות עצומה! רק אדם ששכב כמה ימים חולה מרותק למיטה - הוא יודע לברך את ברכת 'רפאינו' בדמעות שליש!!!
ולמה? בגלל שכל אלו הרגישו על הבשר שלהם - את מה שהיה 'חסר' להם, וכעת הם יודעים טוב מאד - על מה הם באים להודות להקב"ה!!!].
ולכן גם כאן בחנוכת הבית, כדי להכיר היטב את הטובה שהקב"ה עשה עמנו - עלינו לברר תחילה - מה היה "חסר" לנו? כלומר, איך זה נראה לגור בלא בית? האם זה באמת כ"כ גרוע? איך אנשים מסוגלים לחיות בתוך "קָרָוָאנִים", ו"אוהלים"? ורק לאחר שנגלה, איך נִרָאִים חיים שמתנהלים ללא בית של קבע - אז רק נדע להעריך כראוי את המתנה שנתנו לנו מהשמים!
ויש לנו על כך, שני רְאָיות מוצקות מתוך התורה הקדושה, שהם יתנו לנו תמונה ברורה - איזה חיים אומללים יש לאדם שחסר לו 'בית' לגור בו:
א. הוכחה ראשונה - מקין. כשהקב"ה רצה להעניש אותו על שרצח את הבל אחיו, קין היה מוכן - לקבל ולסבול כל עונש שיטילו עליו מהשמים. ואולם כששמע שהקב"ה גוזר עליו את העונש של "נע ונד תהיה בארץ", כלומר, שכל הזמן תהיה נודד בעולם, מבלי קורת גג לראשך - רק אז - קין לא יכול היה להשלים עם עונש מר זה, ואמר להקב"ה: "וכי גדול עווני מנשוא"? כלומר, וכי העוון שלי חמור כל כך - עד שנתת לי עונש איום ונורא כזה???
והדברים הללו מהממים! למדנו מכאן, שהעונש הכבד והגרוע ביותר שיתכן שיהיה לאדם - זה שיהיה חָסָר בית! שיהיה נודד ממקום למקום, מבלי להגיע לחוף מבטחים, לבית שיתן לו רוגע ושלווה!
ואילו אנו, שזכינו ב"ה להגיע לבית משלנו, וכי לא צריכים לומר מילת 'תודה' להקב"ה, ולהעריך ולהוקיר כראוי את המתנה שהעניקו לנו - - - ?
ב. הוכחה שניה - מבני ישראל במדבר: היה להם שם כעין "גן עדן" בתוך המדבר: ענני הכבוד היו מיישרים להם את הדרך. וכן עושים להם "מיזוג אויר" קור או חום (לפי מזג האויר) היו יורדים להם ארוחות קבועות מהשמים: בבוקר - ארוחת 'פַּרְוֶה' - מנות של "מן", שהיו טועמים בו את כל הטעמים שבעולם. ובערב - ארוחה 'בשרית' - עוף מיוחד שנקרא בשם "שליו".
היתה להם 'מַכְבֵּסָה' שנקראת בשם "ענני הכבוד" שהם היו מכבסים ומנקים להם את בגדיהם. הם גם לא היו צריכים לקנות בגדים חדשים, כיון שהבגדים היו גדלים איתם, לפי מידתם. היו לומדים תורה ישירות מפי הקב"ה, וכן מפי משה רבינו, אבי הנביאים!
ממש חיי גן עדן ברמה של 'חמשה כוכבים'! מה צריך יותר מזה??? ובכל זאת תתפלאו לשמוע, כשהתורה באה לתאר איך היו נראים חייהם של יוצאי המדבר, היא מגדירה זאת במילים (דברים ח', פסוקים ג',ה') "ויענך"! "וירעיבך"! "וייסרך"!
כלומר, שהיה להם חיים של עינוי וסבל! למה? מה היה חסר להם?
התשובה: היה חסר להם קורת גג לראשם! משכן של בית! שאדם חסר לו בית שבו הוא יוכל לשבת ברוגע ושלווה - אז לא שווה לו כלום!
אפילו שיורידו לו כל יום 'מעדנים' מהשמים, ויוליכו אותו תחת 'שטיחים אדומים' של ענני הכבוד - בכל זאת - בשבילו כל זה יהיה נחשב ל"עינוי וסבל"! ומשום שחסר לו את הדבר העיקר שבעיקרים, שזה 'בית מחסה'! שאדם מעדיף את ה"פינה השקטה" שלו - יותר מכל הטובות שבעולם!!!
ולכן אדם שכן זכה לבנות בית, ועוד בארץ ישראל, צריך לדעת שהוא "חסך" לעצמו חיים של 'עינוי וסבל'! ולכן גם ההודאה להקב"ה על כך - צריכה להיות כפולה ומכופלת, כיון שכעת הוא כבר יודע, איך נראים חיים ללא קורת גג של בית!
זהו הסיכום של נקודה אחת, מתוך נימוק הטעמים של מצוות "חנוכת הבית": שעיקר מטרתה לעורר אותנו להודות להקב"ה! ולאחר כל המאמר שהבאנו לעיל, אנו גם יודעים - על מה אנחנו בדיוק מודים לו!
ב. סיבה שניה - למצוות חנוכת הבית, היא על פי הגמרא בברכות (דף נ"ח:) שם מגלים לנו חז"ל דבר מפליא ביותר, וזה לשונם שם:
"מיום שחרב בית המקדש, אסור לנו יותר לבנות בתים! ולמה? בגלל ש"לא יהיה כבוד העבד עדיף מכבוד רבו", וכמו שלהקב"ה נחרב לו הבית (בית המקדש) והוא מצטער בתוך הגלות - כך גם אנו צריכים להצטער ולהיות ללא בתים - עד שֶׁיִּבָּנֶה תחילה בית המקדש, שהוא ביתו של הקב"ה!
ומסיימת שם הגמרא, שבנתיים עלינו לגור ב"אהלים" שזהו דבר 'עראי', ואולם לא בבנין של קבע, ומשום הטעם הנ"ל.
וכאן נשאלת השאלה: א"כ, מי התיר לנו באמת לבנות בתים? והרי הגמרא שם אומרת בפירוש - שכל עוד שביתו של הקב"ה לא נבנה - גם לנו אסור לבנות בתים של 'קבע'?
על זה בדיוק - אנו באים לתת תשובה בסעודת 'חנוכת הבית', ולומר, שאמנם נכון שאסורים אנו בבניית בית, ואולם כל זאת אמור, בזמן שאנו בונים את ביתנו לכבודנו האישי, כדי ליהנות ולבלות בתוך הבית, ולעשות לנו חיים קלים ונוחים! משא"כ בסעודת "חנוכת הבית", שם אנו מגלים דעתנו שאין אנו נכנסים לבית לכבודנו, אלא לכבודו של הקב"ה! שבית זה ייהפך להיות בית שֶׁיּאמְרוּ בו דברי תורה, וילמדו בו תורה מתוך הרחבת הדעת, ויהפך להיות "בית ועד לחכמים"!
נמצא שעיקר מטרתנו בבנין הבית - זה להרבות כבוד שמים, שנוכל לגדל בו את בנינו לתורה ולמצוות, ועל ידי זה - ביתנו נהפך להיות כעין "משכן מעט" - ושוב אין עלינו את הקיטרוג של הגמרא ש"לא יהיה כבוד העבד עדיף מכבוד רבו" - שהרי אין כאן בכלל "כבוד העבד", מכיון שעיקר מטרתנו שבית זה ירבה יותר את כבוד הקב"ה, וישמש לנו כ"מגדל אור" ללמוד ולהפיץ את תורת ה', ולגדל בו עוד חיילים ועבדים לצבאו של הקב"ה! וממילא ביתנו נהפך להיות כמקום להשראת השכינה, ונמצא שאדרבא אנו גורמים לעילוי השכינה, ולא ח"ו פגיעה בכבוד בית המקדש!
זוהי הסיבה השניה שמחמתה אנו עורכים את מסיבת "חנוכת הבית". והדברים מאירים ונפלאים!
ולפי טעם זה, נוכל להבין קצת את הקפידה של המקובלים, שהקפידו לערוך את לימוד חנוכת הבית - תיכף ומיד בכניסתו לבית, ואפילו טרם שֶׁיָּלוּן באותה דירה! שלא יעבור עליו לילה אחד בבית - ללא התיקון של לימוד "חנוכת הבית"! (כן פסק ה"בן איש חי" בספר "תורה לשמה" סימן תפ"ד. והעתיקו בספר "הבית היהודי" (להרה"ג א' זכאי שליט"א) חלק י', עמוד 121).
ונשאלת השאלה: למה כ"כ הקפידו בזה? מה 'בוער' אם נדחה את ה"מסיבה" של חנוכת הבית - למועד מאוחר יותר, שיהיה נוח לכולם?
ולפי מה שהסברנו לעיל - הדברים מאירים:
שאמנם, אם ערב זה של חנוכת הבית - היה מצטייר בעינינו כ"סִיבָּה - לְמְּסִיבָּה" וכהזדמנות ל"פגישה" בין קרובי המשפחה, ליד שלחן עם כיבודים - אז באמת יתכן שהיה אפשר לדחות מסיבה זו לזמן מאוחר יותר.
ואולם, כיון שביארנו שחנוכת הבית אין זו כלל וכלל "מסיבת חברים", או - "מפגש קרובים", אלא עיקר המטרה בזה - כדי להסיר את הקטרוג מעל ראשנו, ולהוכיח להקב"ה, שאמנם ביתו (בית המקדש) עדיין לא נבנה - ואולם גם בית זה שבנינו - לא לכבודנו עשינו זאת - אלא לכבוד הקב"ה, למען ישמש בית זה לתורה ולתעודה! וכאות 'הוכחה' על כך, אנו עושים לימוד תורה בַּבַּיִת ב'מנין' עשרה - כבר בלילה הראשון של הכניסה לבית! ובזה סר הקטרוג מעל ראשו של בעל הבית, ואז הקב"ה אכן משכין את שכינתו בבית זה, שהוקדש לכבודו!
נמצא לסיום - שני טעמים יְסודִיִּים למסיבת "חנוכת הבית":
א. בכדי להתעורר ולהכיר טובה - ל"בעל הבית" האמיתי של בית זה!
ב. בכדי להודיע ברבים, שגם אנו משתתפים בחורבן ביתו של הקב"ה, ובנין הבית הזה - לא עשינו זאת כדי ל"התענג על סיר הבשר" - אלא בעיקר לכבודו של הקב"ה, שילמדו בבית זה דברי תורה, ויחנכו בו לתורה ויראת שמים!
אלו הם שני הטעמים העיקריים - היסודיים - והאמיתיים - לסיבת המסיבה של "חנוכת הבית"!
ואשריו - אותו בעה"ב פיקח, שיודע להפיק את שני הלקחים הנפלאים הללו שעולים מערב חגיגי זה, ומיישם אותם אצלו 'הלכה למעשה' בחיי היום יום שלו. (כלומר, שמקפיד להכיר טובה להקב"ה, וגם באמת הופך את ביתו כמקום להשראת השכינה).
אשריו אותו אדם! כיון שאצלו ערב זה - אינו דומה לְ"קִיקָיון דיונה" שֶׁבִּין לילה היה וּבִּין לילה חלף - אלא הוא גם זוכה לנצל ולהוציא את המסקנות המעשיות שטמונים בתוך ערב זה, ובכך הוא מרויח שהוא יוצא ל'מסע הארוך' - עם לקחים אקטואלים ביד - שזהו בעצם המטרה העיקרית בכל הערב הקדוש הזה!!!
בברכת הצלחה וסייעתא דשמייא - במשכן החדש!