הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ז:) מגלה לנו, כיצד האדם יכול לזכות לישוב הדעת והרחבת הדעת? לחיות ברוגע ובשלווה, מבלי כל טירדות והפרעות?
על זה משיבים חז"ל שם: "שלשה דברים מרחיבין דעתו של האדם, ואלו הן: דירה נאה, אשה נאה, וכלים נאים". עד כאן.
כלומר, שדברים אלו יש בכוחם להשפיע לטובה על חייו של האדם, ולגרום לו חיים של אושר והרחבת הדעת.
וכאן, ברצונינו לברר שאלה אחת, שמנקרת לנו תמיד בראש:
למה אנו רואים הרבה אנשים, שהצליחו סוף סוף להגיע לקניית דירה מרווחת, ובכ"ז, רואים על פניהם שאין להם מזה שום "הרחבת הדעת", אלא ההיפך בדיוק: הדירה גורמת להם רק 'לחץ' על העצבים, וכל הזמן הוא שרוי במתח ודאגה:
בהתחלה הוא דואג איך לכסות את ה"משכנתא" של הדירה. וכשבעיה זו נפתרת - הוא ממשיך לדאוג - כיצד לכסות את ה"מינוס" שבבנק. וכשגם זה עבר - הוא עדיין ממשיך לדאוג כיצד יוכל ל"התקדם בחיים" ולעלות את "רמת החיים" של הבית, לעבור מדירה לקוטג'. ומקוטג' - לווילה. ומווילה - ל"אחוזה". וכו' וכו'.
הוא חי כל הזמן על סיסמא של "לחם עבודה" "לחם עבודה"! ולכן הוא רץ כל היום לאסוף כמה שיותר כסף. דומה הוא לאותו אחד ששותה מים 'מלוחים' שנהיה צמא יותר ויותר... וכך כל החיים מתגלגלים להם, כשהם ריקים לגמרי - מכל תוכן של אושר אמיתי!
ועל תופעה זו ברצוננו לברר: אם חז"ל קבעו 'עוּבְדָה', שדירה נאה גורמת לאדם "הרחבת הדעת" - א"כ מדוע אנשים ממשיכים תמיד להיות לחוצים? מדוע יש להרבה אנשים "נדודי שינה" וכל הזמן הם נראים מתוחים ועצבניים? והרי יש להם כבר ב"ה דירה משלהם, מכונית פרטית גם לגבר וגם לאשה, כניסה פרטית משלהם, משכורת גבוהה שנכנסת לחשבון מידי חודש בחודשו, ומה חסר להם עוד? מדוע כל זה אינו תורם להם "הרחבת הדעת" שיוכלו לשבת ברוגע ובשלווה, מבלי כל "לחצים" בראש? מדוע יש להם זמן בשביל כולם, ואילו בשביל עצמם - הם לא מוצאים אפילו דקה אחת של זמן?
ותופעה מוזרה זו - מובילה אותנו לידי מסקנה חד משמעית:
שבהכרח יש איזה "מפתח סודי" - שרק דרכו ניתן לפתוח את הדלתות שמובילים את האדם לידי אושר והרחבת הדעת. לא הדירה והרהיטים מביאים לאדם את ה'הרחבת הדעת', אלא יש כאן משהו 'סְגוּלִי' שמסתתר מאחורי הדירה - והוא הגורם לאדם את האושר וההנאה - ליהנות הנאה מקסימלית מקניני העוה"ז!
ועל דבר זה ברצונינו לעמוד ולברר: מהי אותה "סגולה" שיכולה לעזור לאדם שיוכל ליהנות מן הדירה הנאה אמיתית ומושלמת? הנאה עם יותר סיפוק עצמי - ואושר פנימי? - - -
שמח בחלקו
והנה על שאלה זו, כבר עמדו חז"ל הקדושים, והם, בעומק חוכמתם, ידעו להצביע ישירות על "שורש" הבעיה שאנו נגועים בה, ויכלו לתמצת את כל היקף הבעיה הזאת - בשני מילים בלבד!
היכן? במסכת אבות (פרק רביעי, משנה א') שם גילו לנו חז"ל: איזהו עשיר - "השמח בחלקו"!!!
הנה, בשני מילים אלו - טמון הסוד הגדול! במילים אלו - טמון האושר הנצחי! אתה רואה אנשים שיש להם הרבה דירות, הרבה עושר שמספיק לפרנס שלשה דורות ויותר, ובכ"ז, רואים שה-אושר(עם "אָלֶף") הוא רחוק מהם והלאה! תמיד תשמע מהם את המילים "מה נשמע"? - "סוחבים" את החיים! בִּמְקום שהם יגמרו את החודש, החודש - "גומר" אותם...!
אתה רואה אותו כל הזמן איך שהוא "בּועֵר"! "לָחוּץ"! "מְטֻרְטָר"! טלפון, פלאפון, מחשב, אינטרנט, רדיו, כדורגל, ספורט, וכך כל הזמן הוא רץ כמו "סוס עבודה" שאין לו זמן אפילו להרים את הראש מהאדמה! אין לו דקה של זמן לשבת וּלְ-הִ-רָ-גָ-ע! "כסף" אמנם הוא מרויח - אבל הוא עצמו הפסיק כבר לחיות כמו "בן אדם"!!!
אתה רואה את כל זה, ואתה משתוקק לדעת - למה? למה היאוש והדיכאון 'אוכל' להם את כל הרכוש העצום שיש להם? למה הם לא מוצאים "טעם וסיפוק" בכל התפנוקים שיש להם? - - -
התשובה לתופעה זו - לא צריכים לחפש אצל אנשים פְּסִיכולוגִים, או אצל אנשים סוצְיָאלִיִּים, חז"ל כבר גילו לנו, ששורש הבעיה של אותו אדם נעוצה בזה, שהוא לא מסוגל להיות "שמח בחלקו"! יש לו קינאה וְצָרוּת עין - כלפי השכן!! הוא מודד את אושרו - לפי כמות ההכנסות שיש לשני! הוא חי כל הזמן בתוך עולם של "קינאה ותחרות"!!!
אמנם הוא השיג דירה, והשיג כבר מכונית, אבל אצל השכן יש לו דירה יותר 'יוקרתית', ומכונית יותר 'משוכללת', ועל זה הוא לא מוכן להשלים ולוותר! מה? שהשכן יחיה ב'רמת חיים' יותר גבוהה ממנו? לא בא בחשבון! הוא לא ינוח ולא ישקוט - עד שכולם בשכונה ידעו שהוא האדם הכי עשיר והכי "מתקדם" בשכונה! הוא למעלה מכולם! הוא האדם שחי בשיא של תפנוקים והנאות - ואף אחד לא יכול להתחרות איתו!!
אדם כזה, שיש לו "עין פוזלת" כל הזמן לכיוון השני, ולפי זה הוא קובע את רמת החיים שלו - אדם זה אינו אלא ה"אביון שבאביונים", שכן, כל מה שהוא ישיג - עדיין לא יהיה לו מזה סיפוק, ותמיד הוא ירדוף להשיג עוד, ולא יידע שׂובְעָה! ואילו אדם שיודע לשמוח במה שיש לו, הוא יכול להסתדר אפילו עם דירה של חדר וחצי!
ואולם אדם שאינו 'שמח בחלקו', אפילו דירת עשר חדרים - לא תספיק עבורו!
הכלל הוא: יתכן אדם שיש לו הכל - והאמת היא - שאין לו כלום! בפנים הלב הוא ריק מאושר וסיפוק אמיתי!
ויתכן אדם שאין לו כלום - ויש לו הכל! הוא מלא - מבפנים!!
הבעיטות של הסוס
הנה, נעלה לפניכם כאן סיפור עממי, עם הרבה לקח נוקב, והוא ילמד אותנו - מהי הסיבה שמפריעה לאדם מלהיות "שמח בחלקו", ואיזה תוצאות הרסניות, הוא מביא על עצמו בכך.
ומעשה שהיה כך היה:
מעשה בסוס אחד, שלאחר יום הליכה ממושכת ביער, התחיל להרגיש צָמָא נורא בגרונו. החליט הסוס ללכת אל המעיין כדי להרוות שם את צמאונו.
והנה, כשהרכין הסוס את ראשו כדי לשתות מהמים, נשקפה אליו דמות בָּבוּאָתו מתוך המים. והסוס שלא היה פיקח במיוחד, חשב לתומו שעומד כאן עוד סוס כנגדו, שגם הוא מרכין את ראשו - כדי לשתות אף הוא מן המים שבמעיין...
נירגז הסוס למראה דמותו של הסוס שנשקפה לו מתוך המים, והחל לנעור כנגדו על שמעיז הוא לגזול לו את מימיו, שאותם הוא רוצה לשתות... משראה הסוס שלא הולך לו בצעקות, ודמות "יריבו" ממשיכה להשתקף מתוך המים - התרגז מכך מאד, והחל לבעוט בשתי רגליו הַקִּדְמִיּות בתוך המים, עד שֶׁהִכְפִּישׁ את כל המים בטיט ועפר, וכך נעלמה לה דמות בָּבוּאָתו של הסוס, ורק אז - נירגע הסוס, והחל לשתות לרוויה מתוך המעיין, אולם לא מים 'צלולים' - אלא מים שמלוכלכים עם טיט ורפש...
והנה, אם נעמיק בסיפור זה של הסוס הטיפש, נגלה שהסוס טעה כאן בשלשה טעויות חמורות:
א. טעות ראשונה - כל המלחמה שלו עם הסוס שכנגדו - לא היה ולא נברא! היה זה סתם "חלום ודמיון"! שכן במציאות לא היה כאן שום מתחרה, ורק את דמות 'עצמו' - הוא ראה נשקפת מתוך המעיין...
נמצא שהוא נלחם סתם "באויר", ורק הוא, לפי דמיונותיו הרחוקות, חשב שיש לו כאן 'סוס מתחרה', שרוצה לגזול לו את מנת המים...
ב. טעות שניה: שאפילו אם נניח שאכן הוא צדק בדמיונו, ובאמת היה קיים כאן "סוס מתחרה" - גם אז - לא היה לו שום סיבה לריב! שהרי מֵי המעיין מצויים בשפע, ויש מספיק מים לשניהם! נמצא, שגם לפי 'דמיונו' של הסוס - כל המריבה היתה מיותרת לחלוטין!
ג. והטעות השלישית - שזה הלקח הנוקב ביותר שעולה מסיפור זה: שבסופו של דבר, מי שהפסיד מכל המריבה הזאת - היה זה הסוס בעצמו! שהרי בִּמְקום לשתות מי מעיין מתוקים וצלולים - הוא שתה מי עפר עם בוץ וטיט...
נמצא, שהיחיד שהפסיד מכל המריבה הזאת - היה בסך הכל - הסוס בעצמו... שגם לפי דמיונו, שחשב שיש לו כאן איזה 'מתחרה' שרוצה לגזול לו את מנת המים - גם אז, לא היה משתלם לו לריב!
והלקח - שאנו לומדים מתוך סיפור זה - שלפעמים גם אנו מתנהגים כאותו סוס טיפש: אנו תמיד "לחוצים" ולא יכולים להסתפק במה שיש לנו! ולמה? בגלל שיש לנו דמיון בראש, שהשכן הוא ה"מתחרה" שלנו! השכן מקנא בנו ורוצה להפיל אותנו בפח, ולהפסיד לנו את כל ה"אִימְפֶּרְיָה" שֶׁבָּנִינוּ לעצמנו! כך אנו חושבים ומדמיינים לעצמינו. וכתוצאה מכך - אנו מקדישים את כל שעות היום - בכדי להלחם בשכן הזה, להצליח "לעלות" עליו, ולחיות ברמת חיים יותר גבוהה ממנו! כדי שח"ו לא נרגיש את עצמינו "נְחוּתִים" לעומתו...
ובזה אנו טועים ג' טעויות:
א. השכן המתחרה לא קיים כלל, אלא הוא נמצא רק ב"דמיון" שלנו. שכן במציאות, כל אחד יש לו את ה"פינה שלו", והטירדות שלו. ואף אדם לא מתחרה או מקנא ברכוש שלך!
ב. אפילו לפי דמיונך, שאתה חושב שכן יש לך מתחרה - מ"מ הרי יש מספיק מים לשניכם! כל אחד נגזר עליו בראש השנה, כמה פרנסה תהיה לו, ואי אפשר לעקוף את פי ה'. כל אחד יקבל את החלק הקצוב לו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו!
ג. והעיקר העיקרים שעלינו לזכור: שבסופו של דבר, מי שמפסיד מכל זה - הוא האדם בעצמו! הוא תמיד "אוכל" את עצמו מרוב קינאה וצער - על זה שלחבירו יש הצלחה יותר ממנו, וכך הוא הולך כל הזמן במרירות, ולא יכול ליהנות מהרכוש שכבר יש לו! והכל בגלל הדמיונות וְהָאַשְׁלָיות שיש לו בתוך הראש...
נמצא, שהוא המפסיד כאן "בגדול"! שגם ברכוש שכבר יש לו - הוא לא נהנה הנאה מושלמת, מחמת ה"קינאה" שיש לו כלפי חברו!
נוּ, לאחר כל החשבון המבהיל הזה - וכי 'משתלם' עוד כל העסק של המריבה המטופשת הזאת - - - ?
אלו הם - שלשת הלקחים החשובים, שעלינו להסיק מטיפשותו של אותו סוס נבער. עלינו לזכור, שאדם פיקח, שיודע להסתכל על כולם כ"חבריו" - ולא - כ"מתחריו", רק אדם כזה מסוגל להיות שמח ב"חלקו"! חייו נהפכים להיות יותר שלווים ורגועים, ובכך הוא נהפך להיות לאדם המאושר ביותר עלי אדמות!
עד כּה - הבאנו מעשה, שהראה לנו את הצד ה"שלילי" שבדבר, איזה חיים אומללים יש לו לאותו אדם שאיננו מסוגל לראות בטובתו של חבירו, עד כדי כך שהוא חי כל הזמן במתח ודאגה, ואיננו מסוגל להיות "שמח בחלקו"!
הסנדלר השמח
ולסיום - נסיים במעשה שני, שֵׁיַּרְאֶה לנו את הצד ה"חיובי" שבדבר, איזה חיים מאושרים מחכים לאדם שזכה לרכוש לעצמו את המידה היקרה הזאת להיות - "שמח בחלקו"!
ומעשה שהיה כך היה:
הסיפור שלפנינו התרחש לפני כ - 300 שנה, בעיר בּוּכַארָה השוכנת במדינת גרוזיה, חי לו שם סנדלר אחד, שהיה לו את מידת ה"הסתפקות במועט". וכך היה נוהג: בכל יום היה עמל לפרנסתו ומתקן נעליים קרועות, וכשהיה מתאסף לו סכום הכסף של סעודת אותו היום, עבורו ועבור משפחתו, מיד היה נועל את חנותו, יוצא לשוק וקונה את כל צורכי הסעודה, ובערב - היה מיסב הוא וכל משפחתו ליד שלחן מלא מטעמים, וסועד איתם בשמחה ובצהלה, תוך שהוא מודה להקב"ה שהזמין לו את פרנסתו, וזיכהו לסעוד על השלחן ביחד עם כל משפחתו בכבוד.
והנה במדינת גרוזיה, שלט מלך עריץ וכובש, אשר בבוקרו של יום בהיר, הסתקרן לדעת מה משוחחים עליו בני מדינתו, כיצד מנהלים הם את חייהם, ועד כמה הם מעריצים אותו, וכו'.
ולשם כך, רצה המלך לצאת בכבודו ובעצמו, ולהסתובב בתוך רחובות מדינתו, ולשמוע מקרוב את שיחת אנשי עירו.
אמר ועשה. ערב אחד התחפש המלך ולבש בגדי איכר, שינה את תווי פניו לבלתי הכר, וכך יצא אל תוך סימטאות העיר, והחל להאזין לרחשי בני העיר.
והנה, תוך כדי הילוכו, קלטו אוזני המלך קול צהלות של שירה וזמרה. התפלא המלך: "לשמחה זו - מה עושה בשעה כזאת"? ומתוך סקרנות - ניגש אל חלון הבית, ומה רואות עיניו? חייט עני יושב בראש השלחן, וששת ה'זַאָטוּטִים' שלו יושבים מסביבו, ועל השלחן עולים מאכלים ומעדנים, ועיני החייט נוצצים משמחה! נראה היה כאילו הוא "שכח" לרגע מכל העולם, וכל כולו נתון אך ורק - בתוך שמחת משפחתו!
השתומם המלך בליבו, ואמר: אדם מאושר כזה יש במדינתי - ואני לא ידעתי? אלך וְאֵתְהֶה על קנקנו של איש זה, וְאֵרְאֶה מהו הדבר שגורם לו להיות שמח כל כך? שהרי אדם עני הוא, חייט שבקושי מרויח למחייתו, ועל מה יש לו לשמוח - שמחה מופרזת כזאת?
כך התפלא המלך בליבו. ואולם הוא העדיף להיכנס ולשאול את שאלותיו ישירות בפני אותו חייט.
ואכן, ניגש המלך ודפק על דלת ביתו של החייט, ולא עברו רגעים אחדים - וילד קטן פתח לו את הדלת, והזמינו להיכנס פנימה.
החייט, שלא העלה על דעתו, שאורחו - הוא המלך בכבודו ובעצמו, חשב לתומו - שמין הסתם זהו איזה אורח, שנקלע בדרכו ומבקש קורת גג לראשו. הזמינו החייט להיסב עימו על השלחן, ושוב פרצו קולות השירה מפי החייט וששת זאטוטיו...
כתום הסעודה, העיז המלך ושאל את פי החייט:
"יסלח לי מר, אם יואיל להסביר לי פשר מעשיו, מה טיבה של סעודה חגיגית זו - ביום חול - ובפרט בשעת ערב כה מאוחרת?
הסביר לו אותו חייט, שמנהג זה הוא נוהג מימים ימימה: בכל יום ויום יוצא הוא לחנותו לתקן ולתפור נעלים, וכשהוא משתכר כדי סעודת היום - הוא סוגר את חנותו, יוצא לשוק, וקונה מאכלים ומעדנים, ובערב הוא אוסף את ששת ילדיו, ואיתם ביחד הוא שר ומשבח להקב"ה - על חלקו הטוב, שזיכהו להרויח את פרנסת אותו היום, ועל אשר נתן לו "לחם לאכול ובגד ללבוש". ועל כך הוא שָׂשׂ ושמח, ומאושר בחלקו - במה שחננו השם יתברך!
כשמוע המלך את הדברים, יוצאים מפי החייט בתמימות ובפשטות, השתומם והירהר לעצמו: מעולם לא ידעתי שישנו אדם כזה 'מאושר' במדינתי! ביתו דל וריקן מכל אמצעיים - ובכל זאת הוא מאושר ושמח בפת הלחם שיש לו - כאילו היה העשיר שבעשירים! היתכן? היו לא תהיה! אנסה אני להשבית את שמחתו - ונראה כיצד תהיה תגובתו!
אמר ועשה. למחרת כששב המלך לארמונו, הוציא מיד צו וכרוז לכל אנשי מדינתו, וזה תוכנו:
"בשם המלך ירום הודו, לאחר התייעצות עם שרי הכלכלה - הוחלט לפתוח היום בשביתה כללית לכל חנויות הַסַּנְדְּלָרִים, כל סנדלר חייב לשבות היום, ולסגור את חנותו על מנעול ובריח, ומי שיתפס שעובד בחנות סַנְדְלָרוּתו - צפוי לקנס"!
תושבי המדינה תמהו על הגזירה המוזרה, וחברת עובדי "איגוד הַסַּנְדְּלָרִים" - רטנו וכעסו על שיגעונותיו של המלך הטיפש, שמבטל אותם ממלאכתם ובכך מפסיד אותם מפרנסתם. אולם גזירה זו גזירה, ויש לקיימה. וכך הושבתו באותו יום כל הַסַּנְדְּלָרִים שבמדינת מלכותו של המלך.
לעת ערב, הסתקרן המלך מאד לדעת, האם גם היום יחגוג החייט את שמחתו היומית, או לא? ולשם כך התחפש שוב בבגדי איכר, שינה את מראה פניו, ויצא שוב לעבר כיוון ביתו של החייט.
ואולם מה נדהם המלך, כשאוזניו שוב קלטו מרחוק את קול צהלתם של החייט ובני משפחתו!
"לא יתכן" - הירהר המלך, הרי אני בעצמי הִשְׁבַּתְתִי אותו היום ממלאכתו, וכיצד הוא מסוגל להמשיך להיות מאושר ושמח בחלקו?
ללא שהיות ניגש המלך ודפק על דלתו של החייט, ושוב נפתחה הדלת ו"האיכר" המחופש הוזמן לשבת לצד ימינו של החייט, ולהתענג עמו במיטב התענוגים - ברבורים, בשר ודגים.
לא יכול היה המלך להתאפק, ושאל את פי החייט:
"יסלח לי מר, אולם היום בבוקר שמעתי כרוז יוצא מאת המלך, הַמְּצַוֶּה להשבית את כל חנויות הַסַּנְדְּלָרִים, וא"כ כיצד מצאת היום את פרנסתך? האם עברת על צו המלך?
כשמוע זאת החייט, השיב בידו בתנועת ביטול, ואמר לאורחו בלחישה: אף אני שמעתי את גזירתו המטופשת של המלך "הַהֲפַכְפַּךְ" שלנו, ואולם החושב אתה שהתיאשתי ממזלי? חס ושלום! הייתי סַמוּךְ ובטוח על הקב"ה, שמי ששולח לי את לחמי כל יום ויום - הוא ישלח לי זאת גם היום. ולכן יצאתי לשוק, ונתעסקתי בכל עבודה שנזדמנה לידי, שאבתי מים לזה, חטבתי עצים לאחר, עד ששוב הצטבר לי הפדיון היומי של דמי הסעודה, ואז כפי שהנך רואה, הנני שוב סועד על שולחני עם בני ביתי, ומודה להקב"ה שזימן לי את פרנסתי גם היום!
התפעל המלך מבטחונו ומשלוות רוחו של אותו חייט, והפעם חשב לעצמו: "אני אֲסַדֵּר אותו" - אשבית אותו לגמרי ממלאכתו, ואז נראה אם הוא ימשיך להיות שמח ומאושר בחלקו!!!
למחרת קיבל החייט צו הזמנה דחופה לבוא אל המלך. החייט קיבל את ההודעה בתדהמה, שכן מעולם לא היה לו שום עסק עם בית המלכות, ואולם עשה כאשר נצטווה. ובשעה הקבועה הופיע לפני המלך.
"שמע אדוני"! פנה אליו המלך בקול נוקשה, בדקתי מִבֵּין כל תושבי העיר, ובסוף מצאתי שדוקא אתה נמצא כָּשִׁיר במיוחד לעמוד לשרת לפני המלך. ולכן, מהיום והלאה הנני מטיל עליך את התפקיד להיות "שומר הסף" של המלך, עליך לחגור למותניך חרב כבידה, ולעמוד בשמירה על פתח שער הארמון!
החייט קיבל את ההודעה בהפתעה גמורה, ובקושי הצליח לעכל זאת, אלא שחיילי המלך לא נתנו לו לחשוב הרבה, לקחוהו והלבישוהו מדי הצבא של שומרי המלך, חגרו למותניו חרב חדה וכבידה, ושמוהו שומר בפתח השער.
עשה החייט המסכן כאשר נצטווה, ולעת ערב כשחזר לביתו - היה ליבו מלא צער - על שיאלץ עתה לבטל ממנהגו הקבוע, לחוג עם בני משפחתו סביב השלחן. שהרי כל היום היה אנוס לשמור על ארמון המלך, ועקב כך לא הצליח להשתכר אף אגורה שחוקה, וכעת מה יעשה? וכי ישבית את שמחתו שהיא מנת חלקו יום יום?
והנה, תוך כדי הליכה, הבריק במוחו של החייט רעיון נפלא: הרי החרב שקבלתי מאת המלך, עודנה תלויה על כתפי, אחליף אותה בחרב של עץ פשוט, ובכסף שאקבל - אקנה את צרכי סעודת יום זה!
שמח החייט על הרעיון הגאוני, ואכן הוא לא איבד אף שניה, מיד רץ אל הנפח, מכר לו את החרב הכבידה שעשויה מברזל, ובכסף שקיבל קנה חרב מעץ, קלה ופשוטה, וביתר הכסף - קנה לו ולבני משפחתו צרכי הסעודה, וישב סביב השלחן להלל ולשבח את הקב"ה, שזימן לו גם היום את פרנסתו.
והמלך - - - היה סקרן מאד לראות, איך היום החייט שלנו ישמח בחלקו! האם גם היום הוא יערוך סעודה עם בני משפחתו? והרי היום נשללה פרנסתו לגמרי, ועל מה ישמח?
ואכן, מיד כשהחשיך היום, יצא המלך שוב בתחפושתו לכיוון ביתו של החייט, ומה נדהם בשמעו גם הפעם, את קול צהלתם של ילדי החייט, שמסובים על יד השלחן עם אביהם, ופניהם קורנות מאושר, כמימים ימימה!
"לא יאומן" - נשך המלך את שפתיו כלא מאמין, הרי אני בעצמי עכבתי אותו אצלי במשך כל היום, והנה בכ"ז - הוא חזר מיד לשלוותו ולשמחתו? מניין הוא השיג הפעם את הכסף? ובעיקר - מניין יש לו את הכוחות נפש העצומים האלו - לשמוח בכל יום ויום, למרות כל התנאים וכל המצבים - - - ?
כך הירהר המלך. ובתוך כך נקש שוב על דלת ביתו של החייט, אשר לאחר שניות ספורות - נפתחה לפניו, והאורח המוכר, הוזמן שוב לסעוד עם החייט ובני משפחתו - ליד השלחן המלא מטעמים!
"הכיצד" - לא הסתיר המלך את תמיהתו בפני החייט, כיצד הצלחת להשיג היום את פרנסתך?
רמז לו החייט, ולקח אותו אל חדר צדדי, והראה לו את חרב העץ, תוך שהוא מספר לו את כל השתלשלות העניינים, כיצד הצליח בחסדי ה' להשיג גם היום את דמי הסעודה, וברוך ה' שלא הוצרך להשבית את שמחתו - שנוהג בה מימים ימימה.
שמע זאת המלך והחריש. ואולם בליבו זמם מזימה: אני חייב לְהַשְׁבִּית את אושרו של איש זה - ויהי מה! מִיָּמַי לא פגשתי אדם כזה, שהשמחה והששון - הם מנת חלקו יום יום!
למחרת, ביצע המלך את תוכניתו הזדונית: הוא הזמין אליו את ה"גיזבר" הממונה על אוצר כַּסְפֵּי המדינה, ולעיני כל השרים החל להאשימו בגניבה ומקח שוחד וכן מעילה בכספי המדינה! הלה ניסה לשכנע את המלך, שח"ו לחשוד בו בדבר כזה, וכי כפיו נקיות מכל חשד פלילי, אך המלך אטם אוזניו מלשמוע את תחנוניו, וציווה מיד להביא את "שומר הסף" (שהיה זה - הסנדלר) ולעיני כולם - ציוה עליו להתיז את ראשו של ה"גנב" באמצעות ה"חרב" החדשה שניתנה לו לצורך מילוי תפקידו...
החייט - נפל ליבו בקרבו לְשֶׁמַע דברי המלך, הן רק אתמול הוא מכר את החרב החדשה, והחליפה בחרב של "עץ", והנה עתה נפל מן הפח אל הַפַּחַת, שכן, כיצד יוכל להורגו עם חרב של עץ? עתה ודאי יתגלה קלונו ברבים, ומי יודע מה יעלה בגורלו??
ובנתיים - הגזבר החל לְיַלֵּל ולהתחנן מלפני המלך, ולבקש על נפשו שיעביר מעליו את רוע הגזירה. וכן גם החייט ניסה לשכנע את המלך, שיתן "חנינה" לשר האוצר. ואולם המלך הִקְשִׁיח את ליבו, וציווה על שומר הסף (הסנדלר) לגשת מיד למלאכה, ולהתיז את ראשו של הגנב בחרבו - ללא כל שהיות!
בלית ברירה התקרב הסנדלר לעבר ראשו של הגיזבר, הרים את חרבו, ו - - - לפני שהנחית אותה על ראשו של הגיזבר, נשא את שתי עיניו השמיימה, ולעיני כל השרים הנדהמים - החל להתפלל בקול רם:
"רבונו של עולם! מתחנן אני לפניך: אל תביאני לידי שפיכת דם נקי! הלא לפניך גלוי וידוע אם אכן הגזבר חף מפשע, או לא, ולכן, עשה נא לעבדך אות ומופת: והיה אם באמת גזבר זה נקי מכל אשמה - אנא עשה עימי נס - והפוך את חרב הברזל ל - - - "עץ"!!! ובכך תוכיח לכולם, שאכן אין אתה חפץ בשפיכת דם נקי בישראל!
ובסיימו את תפילתו, שלף הסנדלר במתח את החרב מִנַּדְנָה, ולעיני כל השרים ההמומים - נתגלתה פתאום החרב - שהיא עשויה כולה מ...עץ!!!
התפעל המלך מאד מפיקחותו של הסנדלר, והבין שאדם שיש לו את הזכות שהוא "שמח בחלקו" - אף אחד בעולם לא יוכל להתנכל לו! כל המזימות שיזממו עליו - לא יצליחו! כיון שאף אחד לא יכול להתחרות עם השלווה והביטחון המוצק, שיש לאדם מאושר זה!
לחץ המלך את ידו של הסנדלר, הודה לו על רוב פיקחותו, ואמר לו: עתה ידעתי, שהאדם ה"שמח בחלקו" - לעולם לא יצליחו לשבור את רוחו! השמחה והששון ימשיכו ללוות אותו - בכל מצב ובכל זמן!
כך אמר לו המלך, ושילחו בשלום לביתו, מתוך כבוד והערצה גדולה כלפיו. והחייט - חזר להרגלו הטוב שנהג בו מימים ימימה: לתפור נעליים ביום - ולשמוח עם בני ביתו בערב!
עד כאן תוכן הסיפור. וְדומֶה שסיפור מרגש ומרתק זה, כבר לימד אותנו את הלקח הרצוי, ונסכם זאת בכמה מילים:
אם בעל הדירה הזאת רוצה, ששמחה זו של "חנוכת הבית" תלווה אותו לאורך כל ימי חייו, אם הוא רוצה שהשמחה תחדור לו אל תוך הלב והנשמה, שמחה עם סיפוק עמוק ואמיתי - עליו ללכת תמיד, לפי הקו והמסלול שהינחו אותנו חז"ל - "איזהו עשיר? השמח בחלקו שחנן אותו הקב"ה"! ואז הוא ייהפך להיות באמת לאדם המאושר עלי אדמות, ממש כמו הסנדלר בשעתו - - - !!! ...והלוואי ונזכה!