מאת הרב שניאור אשכנזי
הפריץ הגיע לגיל 70 ותכנן לעצמו מסיבת יום הולדת מפוארת. בחלק האמנותי הוא רצה לשלב קרקס פראי, שבו כמה בעלי חיים יילחמו ביניהם לקול צהלות האורחים. הוא הצליח לקנות כמה בעלי חיים, אבל לא השיג את כולם.
ברשעותו יצא אל הרחוב, תפש יהודי שעבר שם, הלביש אותו בעור של דוב והכריח אותו להיכנס אל הזירה. האיש האומלל נכנס פנימה והנה מתקרב אליו אריה אימתני עם פה פעור. היהודי עצם את העיניים וזעק: "שמע ישראל ה' אלקנו ה' אחד". האריה השיב: "ברוך שם כבוד מלכותו"...
אם היינו צריכים לחפש תופעות בטבע, שיש להן דמיון אל האדם, סביר להניח שהיינו מדלגים על עולם הצומח ועוברים ישר אל עולם החי. על פניו, לא נראה שיש הרבה דמיון בין האדם ובין הצומח ויותר קל למצוא קשר בין האדם ובין החי. שני המינים הם "בעלי נפש" וחולקים ביניהם תכונות דומות ויצרים זהים. ישנה גם שותפות מעשית בין האדם ובין החי ואפילו חיים בצוותא.
לא לחינם כאשר יעקב אבינו רוצה לתאר את התכונות הייחודיות של בניו, הוא מכנה אותם בשמות של בעלי חיים, "גור אריה", "חמור גרם", "אילה" ו"נחש". ישנם אף אנשים הנקראים בשמות של בעלי חיים, כמו אריה, דוב, זאב, ציפורה ודבורה.
הנה כמה מקורות בענין:
- ברכת יעקב: 'גור אריה יהודה' (-דוד, שהיה 'גור' תחת שאול). 'יששכר חמור גרם' (סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינים אותו משא כבד). 'יהי דן נחש עלי דרך ... הנושך עקבי סוס' (-שמשון, שהיכה את הפלשתים). 'נפתלי אילה שלוחה' (זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה קלה לרוץ). הרמב"ם מוסיף כי ישנם בני אדם שצורת פניהם דומה לצורת פניהם של בעלי חיים: מורה נבוכים ח"ג פ"א: יש אנשים שצורת פניהם דומה לצורת שאר בעלי חיים, עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה, ואחר כאלו פניו דומים לפני השור ... וכפי אלו הצורות ... מכנים בני אדם.
והאימרה החדה ביותר, המסכמת את החיים בצורה קודרת משהו: קהלת ג,יט: כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין.
ובכל זאת ולמרות הכל, אין מועד מיוחד המציין את יום ההולדת של בעלי החיים. תמורת זאת, זכינו במועד מיוחד לכבוד יום ההולדת של אילנות השדה. אנו לא מתענים ולא אומרים תחנון בט"ו בשבט, אוכלים בו מפירות האילן החביבים, ויש מקהילות ישראל שעורכות סדר תיקון מיוחד על הפירות.
הדבר מלמד כי אף שהאדם דומה לבעלי החיים, אך הוא קשור באופן עמוק יותר אל הצומח. ובלשונה המדהים של התורה: "כי האדם - עץ השדה"!
(הפירוש הפשוט הוא בלשון תמיהה "כי האדם הוא עץ השדה?" וכפירוש רש"י על הפסוק המפרש פשוטו של מקרא, אבל עכ"פ בדרך ההלכה, הוא נדרש בניחותא, כפי שהבאתי מהאבן עזרא ומכמה מקומות.)
והשאלה היא, מה הקשר בין האדם ובין הצומח?
א. "חמשה עשר בשבט", הוא בראש ובראשונה מועד הלכתי-חקלאי. המשנה קובעת כי ט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילן", כלומר, היום שבו מתחילה שנה חקלאית חדשה ומסתיימת השנה הקודמת. הדבר נוגע לענין ספירת שנות האילן בערלה, תרומות ומעשרות.
כדי להבין את הדברים, הנה הקדמה קצרה על "המצוות התלויות בארץ": ארץ ישראל היא הארץ של הקב"ה. מכל העולם הגדול שהוא ברא, ה' בחר לו מקום אחד שהוא 'עיר הבירה' שלו ובו הוא שורה באופן מיוחד. אולם להיות 'עיר הבירה' של אלקים - זו לא רק זכות אלא גם חובה. כאן ההנהגה צריכה להיות רוחנית וקדושה באופן עודף.
המדרש (תנחומא קדושים) מביא לכך משל: מלך אחד החזיק שדות וכרמים גדולים, וגם פרדס קטן שהיה חביב עליו במיוחד. לעת זקנותו, חילק את השדות והכרמים לבני הפלגשים, ואילו את הפרדם הקטן נתן לנסיך, בנה של המלכה. הילד כעס על המתנה הקטנה שקיבל, אך המלך הסביר כי הוא נתן לו את הדבר היקר מכל, את המקום שמעניק לו תענוג ונחת רוח.
והנמשל: ארץ ישראל היא אמנם קטנה מכל הארצות, אך היא המקום היקר ביותר לפני ה' וזאת שנותנת לו את הנחת רוח, בזכות הקרבנות המוקרבים בה והמצוות התלויות בארץ.
כיון שכך, כשאדם נוטע עץ פרי בארץ ישראל, הוא צריך לנהוג בו בשותפות עם הקב"ה. עליו להראות שהוא זוכר את בעל הבית של האדמה המיוחדת הזו, עד כדי שהוא מתחלק איתו בפירות.
המצוה הראשונה בענין היא, "ערלה ונטע רבעי". המפרשים מסבירים את הרעיון מאחורי המצוה כך: ראוי להעלות לירושלים את הפירות הראשונים ולאכול אותם שם בטהרה. אולם כיון שפירות שלוש השנים הראשונות הם אינם משובחים, לכן אסור לאכול את הפירות הללו ואילו את פירות השנה הרביעית – שהם הפירות הראשונים המשובחים – מעלים לירושלים ואוכלים שם.
- ויקרא יט: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה ערלים, לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ספר החינוך רמו: רצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחילת מבחר פירות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם השם וברכתו ויתברכו פירותיו ... ולכן ציונו להעלותן ... במקום שבחר בימי קדם ... כי שם צוה ה' את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית.
אחרי שחלפו 4 השנים והעץ נותן פירות משובחים, מגיעות המצוות הבאות של הפרשת "תרומה" לכהן ו"מעשר" ללוי. שיעור ה"תרומה" הוא בסביבות שני אחוז (וכיום נותנים כמות מזערית מן היבול). שיעור ה"מעשר" הוא עשרה אחוזים שלמים (אך כיום, רבים לא נותנים את זה, כי הלוי אינו יכול להוכיח שהוא באמת צאצא משבט לוי ומגיעה לו הכמות הזאת).
מה שחשוב לענייננו במיוחד, הם סוגי המעשרות הבאים: בנוסף למעשר הראשון ללוי, צריכים לתת מעשר נוסף מן היבול והוא משתנה בין השנים. בשנה הראשונה והשניה, הרביעית והחמישית של השמיטה, נותנים "מעשר שני", ואילו בשנים האמצעיות – השלישית והשישית – נותנים "מעשר עני".
ה"מעשר השני" נלקח לירושלים (או מחללים אותו בכסף וקונים בו אוכל בירושלים) ושם אוכלים אותו בקדושה. ה"מעשר העני", לעומת זאת, ניתן לעניים בתור חלוקה סוציאלית לחלשים[1]. (יצויין, שכיום אנו טמאים ואיננו יכולים לאכול את ה"מעשר שני" בטהרה, לכן מחללים אותו על פרוטה. ובנוגע ל"מעשר עני", יש קרנות שונות שאפשר להיות חבר בהם והם מעבירים את התרומה לעניים).
- דברים יד – מעשר שני [בשנה ראשונה ושניה, רביעית וחמישית]: עשר תעשר את כל תבואת זרעך ... ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם. למען תלמד ליראה את ה' אלקיך. שם - מעשר עני [בשנה השלישית והשישית]: מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ... והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך.
כאן עולה דיון פשוט: מתי מתחילה שנה חקלאית ומסתיימת הקודמת? האם היא מתחילה ב-א' בתשרי כמו שנת האדם או במועד מאוחר יותר באמצע החורף?
למשל, יש עצים שמתחילים להוציא פרי ("חנטה") כבר בתחילת החורף, כמו אפרסק או שסק, והשאלה היא, האם הם נחשבים כצמיחה של השנה החדשה או שעדיין הם המשך מהשנה הקודמת והשנה החדשה מתחילה רק יותר מאוחר באמצע החורף?
באה המשנה וקובעת כלל:
- ראש השנה א: ארבעה ראשי שנים הם ... באחד בשבט ראש השנה לאילן - כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.
המשנה קובעת כי השנה החקלאית החדשה מתחילה בט"ו בשבט, ולכן כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט, נחשבים כהמשך מהשנה הקודמת ואילו הפירות שיחנטו אחר כך, שייכים לשנה הבאה.
בטעם הדברים, נאמרו שני טעמים: רש"י ראש השנה יד,ב: שכבר עבר רוב ימות הגשמים ... ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה. [בט"ו בשבט הקור פוחת והחנטה מואצת, ולכן אז נקבעה תחילת הצמיחה החדשה. ואילו החנטה המועטת שהיתה קודם, שייכת לשנה הקודמת].
ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ב: עד כאן הם חיים מהמים של השנה שעברה ומכאן ואילך מהמים של השנה הבאה [כלומר, הצמיחה שלפני ט"ו בשבט נעשית מהלחלוחית שנכנסה בעצים מהשנה שעברה, ואילו הצמיחה שאחר כך היא מהגשמים של השנה החדשה].
ליסוד הזה, ישנם כמה השלכות מעשיות ונציג שתיים:
- בנוגע לשנות מעשר עני ומעשר שני: אם נמצאים למשל בשנה השלישית של השמיטה, הרי פירות השסק שחנטו בתחילת החורף כנ"ל, שייכים לשנה הקודמת (השנה השניה) וצריכים לתת מהם "מעשר שני" ולא "מעשר עני" כמו בשלישית[2].
- עישור מפירות שנה על שנה: יש דין שאסור לעשר פירות של שנה אחת ביחד עם פירות השנה הקודמת. לכן, שסק (למשל) שחנט לפני ט"ו בשבט שייך אל השנה הקודמת ואי אפשר יהיה לעשר אותו עם שסק שאיחר לחנוט אחרי ט"ו בשבט. כיון שהוא נחשב שייך לשנה הבאה.
עד כאן ההיבט החקלאי של ט"ו בשבט, ולכאורה הדברים היו צריכים להיגמר בכך. אולם כאן ישנו פלא גדול: באים הפוסקים והופכים את היום הזה ל"מועד" של האדם, שצריכים 'לחגוג' אותו ולציינו בצורה מיוחדת. הראשון שמתייחס לכך הוא, רבינו גרשום מאור הגולה (לפני בערך אלף שנים).
- רבינו גרשום מאור הגולה: ציבור שביקשו לגזור תענית שני, חמישי ושני ופגעו בתענית ראשון בט"ו בשבט ... דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבוע הבא ואין קובעים תענית בו ... דתנן ארבעה ראשי שנים הם ... ודומיא דהדדי נינהו [וכשם שאין תענית באחד מהם, כך אין בט"ו בשבט]. רבינו הזקן בפסקי הסידור: אין אומרים תחנון בט"ו בשבט וגם לא במנחה של ערב ט"ו בשבט.
ויותר מזה: מגן אברהם סימן קלא סקט"ז: מנהג האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות.
הרבי (התוועדויות תשמ"ה ח"ב/1138): במיוחד מהדרים לאכול פירות שנשתבחה בהם הארץ.
תוספת מעניינת בענין הזה, היתה לפני כ-300 שנה. נדפס אז ספר בשם "חמדת ימים" וצורף אליו קונטרס בשם "פרי עץ הדר" ובו סדר לימוד ארוך לט"ו בשבט. לפי הסדר המובא שם, מביאים 30 פירות ואומרים על כל אחד קטעים מהתנ"ך ומהזוהר.
יצויין כי הרבי הזכיר כמה פעמים את המנהג הזה, אך מציין (לקו"ש חל"א/235): "לא ראיתי במדינתנו נוהגים כן".
וכאן נשאלת כמובן השאלה, מהי החגיגה הגדולה לכבוד האילנות? ולמה לא חוגגים כן לכבוד החיות?
ב. השאלה מתעצמת שבעתיים, כאשר מעיינים בדברי התורה בפרשת "שופטים". התורה מדברת שם על ניהול מצור על עיר במהלך מלחמה, והתורה מדגישה כי יש לשמור על עצי הפרי של המדינה האויבת ואסור להשחית אותם לשם נקמה (כפי שמקובל בעת מלחמה):
- דברים כ,יט: כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות – כי האדם עץ השדה!. הנימוק של התורה הוא מדהים: האדם הוא עץ השדה, ולכן לפגוע בעצים, זה כמו לפגוע באדם עצמו. (בסגנון אחר: מי שמוריד היום עצים, יוריד מחר בני אדם...). וכמובן שזהו פלא גדול וסגנון שלא מצאנו כמותו לגבי בעלי החיים.
למען האמת, התמיהה גדולה יותר: לפי ההלכה העקרונית, איסור כריתת עץ הוא רק לשם השחתה. אבל אם עושים זאת לצורך כל שהוא, הדבר מותר[3]. אולם למעשה, האחרונים כותבים כי יש סכנה עבור האדם בכריתת עץ פרי, ולכן הגישה הכללית בקרב האחרונים היא, שטוב להימנע מכך ככל האפשר. ואם חייבים לכרות עץ פרי, מקובל למכור אותו לגוי ולבקש ממנו שייטע אותו במקום אחר[4].
שורש הדברים הוא בסיפור נורא בגמרא (ב"ק צא,ב) על הבן של רבי חנינא שנפטר בטרם עת, ורבי חנינא אמר שזה בגלל שהילד כרת עץ תאנה בטרם זמנה.
הלכות שמירת גוף ונפש לאדמו"ר הזקן סי"ד: על מנת לתקן מותר לקלקל, אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה. כגון אילן מאכל שמכחיש את הקרקע ומזיק לאילנות אחרים הטובים ממנו וכן אם צריך למקומו לבנות שם או שמאפיל על החלון – מותר לקצצו.
ובכל זאת כותב הרבי: אגרות הרבי מלובאוויטש ח"ז/רסד: במה שנשאל אודות קציצת אילן עושה פירות שרובו יבש כו', שישנם דיעות לכאן ולכאן ... אלא שאצלו היה מעשה בג' שנים מקודם ולא עלה יפה כו'. הנה ... ידוע מה שכתב בצוואת רבי יהודה החסיד [סימן מה, שאין לקצץ אילני מאכל, משום סכנה] ועל פי הנ"ל, ימשוך ידו מלהורות היתר בזה, כיון שבדידיה הווא עובדא.
והתמיהה היא גדולה[5].
ג. האבן עזרא מבאר את הדברים כך:
- אבן עזרא דברים כ,יט: לפי דעתי זהו פירושו: כי ממנו תאכל ... כי האדם עץ השדה - והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, וכמוהו (דברים כד,ו) [ביחס ללקיחת רחיים כמשכון מאת הלווה]: 'כי נפש הוא חובל' – חיי נפש הוא חובל. בפשטות, כוונת האבן עזרא היא לפירות האילן שהאדם חי מהם.
[אולם יש להעיר בדבריו: פירות האילן אינם נדרשים לחיות האדם, אלא הם רק לתענוג ואפשר לחיות בלעדיהם. לכן אולי יש לכלול בלשונו גם את החיטה, שהיא נקראת "עץ" בלשון התורה. כמו שכתוב שאדם הראשון אכל "מן העץ" ויש דעה (ברכות מ,א, רש"י ר"ה טז,א ד"ה שתי הלחם) שמדובר היה ב"חיטה", ש"החיטה מין אילן הוא". ולפי זה מבואר בגמרא שם שהעץ נקרא "עץ הדעת", כי "אין התינוק קורא אבא עד שיטעום טעם דגן"[6].
ואכן, החיטה – הלחם - היא חיי האדם ממש ואי אפשר לחיות בלעדיה. ולפי זה מובן, למה האדם קשור במיוחד ל"עץ השדה" יותר מאל בעלי החיים, כיון שהבשר הוא מותרות ואפשר לחיות בלעדיו ואילו החיטה היא חיי האדם ממש.
כך קראנו בתורה בשבוע שעבר, שה' קיבל את הדרישה של בני ישראל ללחם, אבל כעס על הדרישה שלהם לבשר, משום ש"אי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל אפשר לו בלא בשר" (רש"י שמות טז,ח)].
עד כאן פירוש פשוט לענין, אולם אנו רוצים לצרף הסבר ערכי אודות הקשר בין האדם והעץ, על פי המובא בספר הערכים-חב"ד ערך 'אדם' סי"א:
המשותף לאדם ולעץ הפרי הוא, ששניהם צריכים השקעה. בעוד שבעלי החיים יכולים לגדול מעצמם, בלי אבא ואמא שיישבו לעשות איתם שיעורי בית, הרי האדם ועצי הפרי, אינם גדלים מעצמם. הם חייבים השקעה מתמידה כדי לגדל אכן תוצרת איכותית.
אנו מבינים שאם החקלאי יחליט לקחת עבודה אחרת – נניח בהיי טק - ורק יעבור בערב ויגיד "לילה טוב" לעצים, שוב דבר לא יצמח. להיפך, הוא מוכרח להשקיע את כל זמנו בעץ כדי שישרוד את החורף ויוציא פירות בקיץ. וכך בדיוק האדם: לומר "לילה טוב" לילד, זה בהחלט חשוב, אבל לא יכול להספיק. רק קשר קבוע, רציף, מלווה ומלא מחשבה – יתן אכן את האיכות המצופה.
הדברים נכונים במיוחד בשנות החינוך הראשונות, שבהם תלוי כל עתידו של העץ, כאשר הוא נאבק על קיומו מכל פגעי העולם, וכך בדיוק האדם.
מעשה במשפחה בקראון הייטס, שחוותה אירוע מצער. הבן הגדול, שהיה נער בן 17, לא הסתדר עם ההורים והחליט לעזוב את הבית ולשכור דירה במנהטן עם כמה חברים צעירים כמוהו. האמא השבורה והמבוהלת נכנסה לרבי וביקשה עצה מה לעשות. הרבי השיב לה בכמה מילים: "תשקיעו בסעודת ליל שבת".
ביום ראשון הבא, היא פנתה לילדים ושאלה כל אחד מה הוא אוהב לאכול. זה ביקש שניצל, זה עוגה וזה גלידה. היא פתחה ספרי מתכונים ותכננה מנות חגיגיות ומיוחדות לשבת. במקביל, בעלה התיישב ביום רביעי בערב והכין סיפור חסידי מרגש + דבר תורה מעורר לסעודת ליל שבת. כשהם חזרו בערב שבת מבית הכנסת, השולחן היה ערוך בצרוה חגיגית, לכל אחד חיכתה ההפתעה שהוא ביקש ולאבא ולאמא היה את כל הזמן שבעולם עבור הילדים.
כך זה נמשך עוד שבוע ועוד שבוע, כאשר בכל פעם האמא מחדשת עוד משהו בהכנת הסעודה והאבא מספר סיפור מרתק, עד שאחרי כמה שבועות, כאשר אותו נער התקשר הביתה לדעת מה נשמע, הילדים האחרים סיפרו לו בהתרגשות כי מתחולל בבית נס. סעודת ליל שבת הפכה לחוויה מדהימה שהם מצפים לה כל השבוע. הוא ביקש לראות את הנס בעצמו, עד שחזר בסופו של דבר הביתה (שמעתי מדודי, הרב נחמן טווערסקי).
באופן מיוחד, שרידותו של העץ תלויה ביצירת שרשים חזקים. עץ יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך, רק אם הוא הצליח לשרש את עצמו היטב בקרקע. ובענין האדם, הכוונה היא להיות מלא באמונה יציבה ובמסגרת ביתית חמה ותומכת.
כך אנו קוראים על יוסף הצדיק, שהתמודד עם נסיון נוראי וקשה, אך פתאום "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו" ואיפסה אותו חזרה.
בשנת 1917, ניצחו האנגלים את הצבא העותומני האדיר וכבשו את הארץ. הגנרל אלנבי המהולל חצה את גשר אלנבי והגיע לבקר בארץ. שנה אחר כך, החליט הוועד של תל אביב בראשות מאיר דיזנגוף, להסב על שמו את "רחוב אלנבי".
לאורך הים וכיכר מוגרבי נפרסו זרי פרחים וכולם חיכו לבואו של הגנרל הדגול. אולם רגע לפני שהשיירה שלו עברה, נשבה רוח חזקה מכיוון הים והעיפה את הזרים. הביט בהם אלנבי בעצב ואמר בפקחות: גם פרחים יפים, צריכים שרשים חזקים...
ועוד מסר אחרון: השקעה בעץ היא השקעה לטווח ארוך. אף אחד לא מצפה שמחר בבוקר העץ יניב פירות יפים, אלא החקלאי יודע היטב שזה לוקח שנים ארוכות עד ש"ברנה יקצורו".
כך מספר המדרש סיפור נפלא (תנחומא קדושים ח): המלך הרומי אדריינוס יצא עם הגייסות שלו למלחמה על מדינה אחת. בדרך, ראה איש זקן נוטע תאנים. אמר לו המלך, הרי אתה זקן ועבור מי אתה נוטע? אמר הזקן, אם אזכה, אוכל בעצמי ואם לא – יאכלו בניי. חלפו 3 שנים קשות והמלך שב מהמלחמה באותה הדרך. ראה הזקן את השיירה המלכותית, מילא סל עם תאנים טריות מאותו עץ שנטע לפני 3 שנים ונתן למלך. המלך התרגש מהמחווה הזאת ומילא לו את הסלסלה במטבעות זהב.
האשה השכנה של אותו זקן, שמעה את הסיפור והחלה לגעור בבעלה שאיננו חרוץ כמו שכינו. החליט האיש למלא גם הוא סלסלה עם תאנים ולהביאה למלך, אולי המלך יתן גם לו מטבעות זהב. אך כמובן המלך היכה אותו בחומרא. "תאנים טובות יש לי מספיק, אך חריצות והשקעה לטווח ארוך – מניבה מטבעות זהב"... ----[1] פעם אספו החסידים כסף לקנות משקה להתוועדות. המתנגדים לא סבלו זאת ושאלו את הרב החסידי, האם לא היה עדיף לתת את הכסף לעניים? ענה להם הרב, אנו לומדים מן התורה כי אכילה בצוותא בקדושה היא קודמת לחלוקה לעניים. והראיה ש"מעשר שני" בירושלים קודם בשנים ל"מעשר עני".
[2] עוד נפק"מ מצויה לגבי ערלה: הדין הוא, שאם נוטעים אילן בקרקע עד 44 ימים לפני ראש השנה (עד ט"ז אב), נחשב בראש השנה כאילו חלפה כבר שנה שלימה לערלה, ובר"ה אחרי שנתיים – כלו לו 3 שנים. אך כיון שהצמיחה בתחילת החורף שייכת לשנה הקודמת, לכן לא נגמרים 3 השנים עד ט"ו בשבט.
[3] סיפור: בעיירה לידז באנגליה, השליח הרב אנגעלפי רצה לבנות בית כנסת חדש, אך הבעיה היתה שבשטח המתוכנן עמד עץ סרק עתיק ומחלקת שימור יערות לא אישרה לכרות אותו. השליח כתב לרבי והרבי שאל אם העץ הוא עץ פרי? הוא ענה שלא. למחרת, עברה בעיר סופת הוריקן עצומה שעקרה את העץ ממקומו...
[4] ראיה מעניינת לכך בשמות רבה פל"ה שלפיכך ציוה הקב"ה לעשות המשכן מעצי שיטים, ללמדך דרך ארץ שלא יבנה האדם ביתו מעצי פרי.
[5] מעניין: הרבי הביא בשם אבא שלו, שלמעשה חוגגים גם כעין '
כך שלמעשה, חוגגים פעמיים: בט"ו בשבט את תחילת שנת העצים כאשר תש כוחו של הקור והחנטה מואצת, ואחרי חצי שנה, בט"ו באב, את סיום שנת העצים כאשר תש כוחה של חמה.
[6] ראיתי מבארים עוד, שלפני החטא, החטה היתה גבוהה כמו עץ והיה קל להוציא את הגרעינים ממנה. ורק בשעת החטא, היא התקללה וירדה ממדרגתה ו"בזעת אפך תאכל לחם". ואכן מובא בכתובות קיא,ב ש"עתידה חיטה [בימות המשיח] שתיתמר כדקל".