מאת הרב אליהו וולף, מוסקבה
כאשר הקב"ה מצווה את בני ישראל על אכילת קרבן הפסח, בלילה שקדם ליציאתם ממצרים הוא אומר (בא יב, יא): "וככה תאכלו אותו; מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'".
עם ישראל נדרש לאכול את הפסח "בחיפזון". ולא רק האכילה צריכה להיות "בחיפזון", אלא כל האווירה, גם הדברים השוליים לכאורה, צריכים להיות מתוך תנועה של "חיפזון": "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם".
"חיפזון" – זו היתה האוירה של היציאה ממצרים, וכפי הנוסח בכמה הגדות "בבהילו יצאנו ממצרים".
החיפזון היה לא רק מנת-חלקם של עם ישראל, אלא גם של המצרים, בהמשך הפרשה מספרת התורה (לג) "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ", (לט) "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". המצרים גרשו את עם ישראל מארצם ודחקו אותם לצאת ממנה במהירות.
יתרה מזו, גם השכינה עצמה, כביכול הקב"ה עצמו, נחפז להאיץ בבני ישראל לצאת ממצרים. בביאורו על המילה "פסח" שבפסוק בו פתחנו, מבאר רש"י שהוא מלשון פסיחה, דילוג.
עם ישראל היה בתנועת "חיפזון" הן בעת ההכנות לאכילת קרבן הפסח, הן בעת אכילתו, וגם היציאה עצמה ממצרים, "כי ברח העם", היה בתחושת חיפזון.
כל זה היה עד לרגע היציאה ממצרים, אך מיד לאחר ש"ברח העם", לאחר שהם יצאו ממצרים "ביד רמה", כאשר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וגאלם", כפי שאנו אומרים בנוסח ההגדה של פסח – בני ישראל הוקפו בענני הכבוד והם לא נחפזו עוד.
אחרי שיוצאים ממצרים, לא נדרש יותר "חיפזון", אלא מכאן ואילך נדרשת ה"זריזות".
וגם זאת אנו לומדים מפרשת השבוע: התורה כותבת (יז) "ושמרתם את המצות", לומדים מכך חז"ל שיש לשמור את "המצות" שלא יגיעו לידי חימוץ. אך לא רק את המצות יש לשמור, אלא גם את "המצוות", צריך לשמור שלא יחמיצו, אסור לדחות ו"להחמיץ" את המצוות, אלא יש לקיימם בזריזות.
לאחר היציאה ממצרים, לאחר יציאה מן הרע, כבר אין צורך להיחפז, כפי שאומר הנביא ישעיהו (נב, יב) אודות הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו "לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון".
•
הנהגתו של אדם בכלל, ויהודי בפרט, צריכה להיות בשני מישורים מרכזיים: "סור מרע", להתרחק מהדברים השליליים, "ועשה טוב", לעסוק בדברים חיוביים. או בהגדרה אחרת להימנע מאותם דברים שהם "לא תעשה", ולקיים את המצוות שהם "מצוות עשה".
היכן שאנו מבחינים שישנו חשש שהדבר הוא רע, יש לברוח ממנו מידית, "בחיפזון". יציאת מצרים מלמדת אותנו שנדרש מאתנו "סור מרע", באופן של "כי ברח העם", מדברים שמסמלים את "מצרים".
כאשר עם ישראל הגיע להבנה עד כמה ירוד הוא מצבה של "מצרים", במיוחד אחרי שהם אכלו את קרבן הפסח באופן של "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" – אזי מיד כשנוצרה ההזדמנות הראשונה לברוח משם, הם לא הסתפקו בכך שפרעה גירש אותם, "כי גורשו ממצרים", אלא הם אצו-רצו במלוא המרץ, "בחיפזון", כדי להתרחק משם מהר ככל האפשר.
למרות שגם בצד החיוב נדרשת "זריזות", אבל החיפזון בבריחה מן הרע - הוא הכרחי הרבה יותר. כאשר אדם לא נחפז בתחום של "סור מרע", כאשר דוחים או משהים זאת - הדבר חמור יותר מהשתהות וחוסר זריזות בקיום של "עשה טוב".
•
פרשת בא מלמדת אותנו, שמכל אחד מאתנו נדרש הן "סור מרע", לברוח מהשלילה מתוך "חיפזון", והן "ועשה טוב", לעסוק בחיוב, באופן של "זריזות".
והציווי על כך מופיע בשלושה אופנים: "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם". למרות שהם נראים כביטויים חיצוניים של חיפזון, אך אלו הן שלוש הוראות כלליות לתפקידיו של האדם.
חיי האדם מתנהלים בשלושה מישורים: חייו האישיים, הקשר שלו עם סביבתו הקרובה, והקשר בינו לבין העולם הגדול. ובכל שלושת המישורים הללו על האדם לחתור אל השלימות, "לצאת ממצרים", להשתחרר מכל הדברים והתכונות השליליות, המגבילות אותו מליישם את מלוא יכולותיו.
"מתניכם חגורים": המותניים הן היציבות של הגוף כולו, הן החלק המרכזי שבכוחו האדם, כולל ראשו הנעלה, ניצב על עמדו.
המשמעות הרוחנית של "מתניכם חגורים", היא דרישה לשלימות האדם עצמו. והדרישה היא - לחגור את המותניים ב"חיפזון" בתחום של "סור מרע", ולחגור אותן ב"זריזות" לתחום של "ועשה טוב".
"נעליכם ברגליכם": הרגליים, הם החלק בגוף האדם הבא במגע עם הסביבה, עם האדמה. באמצעות הרגליים האדם פוסע והולך בסביבתו הקרובה.
בשל העובדה שעל האדמה נמצאים גבשושים העלולים להזיק לו, ייתכן וגדלים עליה קוצים ואף אולי מסתובבים בה נחשים – משום כך האדם נועל נעליים על הרגליים, באמצעותם הוא נשמר ולא ניזוק.
לנעליים יש יתרון נוסף, שבעזרתם האדם יכול לסלול דרך, כך שאלו הבאים אחריו יידעו היכן ניתן ללכת בבטחה, ובאם הוא יסלול את הדרך היטב, הבאים אחריו לא יזדקקו לצעוד בה עם נעליים.
המשמעות הרוחנית של "נעליכם ברגליכם" היא, שהאדם נדרש לפעול לא רק עם עצמו, אלא גם עם סביבתו. וגם את הנעליים יש לנעול על הרגלים מתוך "חיפזון", על מנת להתרחק ממקומות שליליים, וללכת איתם ב"זריזות" למקומות חיוביים.
"ומקלכם בידכם": כאשר ישנו דבר שעם היד לבדה איני יכול להגיע אליו, אני נעזר במקל. משמעות הדבר הוא, ישנם דברים בעולם שהם רחוקים ממני, אין לי גישה אליהם ולא השפעה עליהם, כך שלכאורה אין לי שייכות אליהם.
אך חז"ל אומרים (סנהדרין לז) "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", כך שגם אם הדבר אינו בהישג ידי, איך כיון שהוא בעולם, אזי הוא נברא "בשבילי", ועלי למצוא דרך כיצד ועם איזה "מקל", להגיע ולהשפיע עליו.
מלבד זאת, "מקל", מסמל כח ושלטון. הגמרא (עבודה זרה מ-מא) עוסקת בהגדרת סמל האוחז מקל בידו, כמי שרוצה לבטא שליטה וכח. כך ש"מקלכם בידכם", מבטא השפעה ושליטה.
ובהנהגה ושליטה של "מקל", ישנם שני אופנים. הנביא זכריה אומרת בנבואתו (יא, ז) "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי "נועם", ולאחד קראתי "חובלים"". ועל שם דברי הנביא ישנם שני מושגים: ישנו "מקל נועם", המבטא שלטון של חסד ונועם, וישנו "מקל חובלים", המבטא שלטון של דין ותוקף.
גם בתפקידו של האדם בהשפעתו על הסביבה, "ומקלכם בידכם", ישנם "שני מקלות": לשם הבריחה מהרע, "סור מרע", ישנו "מקל חובלים", הבריחה מתוך "חיפזון", ולשם "ועשה טוב", ישנו את "מקל נועם", שגם אותו יש לקיים מתוך "זריזות".
•
כל עוד אנו נמצאים ב"מצרים", עלינו לברוח מהשלילה מתוך "חיפזון". אנו קוראים בכל יום את סיפור יציאת מצרים, כדי לעורר אותנו לחיות בכל יום מחדש את היציאה ממצרים, כולל מה"מיצרים" והגבלות העולם, יציאה מה"עולמיות" שלו.
ועל ידי העבודה הזו, הן בתחום האישי "מתניכם חגורים", הן בקשר עם הסביבה "נעליכם ברגליכם", והן בהשפעה על מקומות שאינם נראים שביכולתי להגיע לשם "ומקלכם בידם" – נזכה בקרוב לגאולה העתידה, עידן עליו אומר הנביא זכריה (יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כך שלא יזדקקו יותר לעיסוק של "סור מרע", אלא יתמקדו רק ב"ועשה טוב" –
ולכן גאולה זו תהיה "לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון", אלא התוכן שלה יהיה, כלשונו של הרמב"ם בסוף ספרו: "יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ויהי רצון שהיא תהיה במהרה בימינו, בקרוב ממש.
(מכתבים כלליים לחג הפסח תשמ"ו)