מאת הרב אלי וולף, מוסקבה
לפני שהקב"ה היכה את המצרים במכה האחרונה, מכת בכורות, המכה שבעקבותיה פרעה יצא לרחובות העיר בצעקות "היכן משה, היכן אהרן", וקרא להם "קומו צאו מתוך עמי, גם אתם, גם בני ישראל", המכה שבעקבותיה עם ישראל יצא לחירות – הקב"ה מורה למשה ואהרן על קרבן פסח.
הוא מורה להם (יב ג): "בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות". עם ישראל צריכים לקחת כבש או עז ביום העשירי לחודש ניסן, והם צריכים להשאיר אותו אצלם בבית "למשמרת – עד יום ארבעה עשר לחודש הזה", וביום הארבעה עשר לחודש ניסן - עליהם לשחוט את קרבן הפסח.
הוראה זו, שיש לקחת את הכבש ארבעה ימים לפני זמן הקרבתו, הינה ייחודית לאותה שנה, רק לשנה בה עם ישראל יצא ממצרים. זו הוראה חד פעמית שאינה נוהגת לדורות.
מה הסיבה לכך שהם נדרשו לקחת את הבהמה המיועדת לקרבן ארבעה ימים לפני המועד –
מביא על כך רש"י את הסברו של רבי מתיא בן חרש.
רבי מתיא בן חרש חי בדור השלישי לתנאים. הוא נולד בארץ ישראל אולם לאחר מרד בר כוכבא הוא ירד לרומי, שם הוא הקים ישיבה שהיתה הגדולה ביותר בתקופתו, ונהרו אליה גם תלמידים רבים מארץ ישראל, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (לב): "צדק צדק תרדוף .. הלך אחר החכמים לישיבה .. אחרי רבי מתיא בן חרש לרומי".
רבי מתיא בן חרש מסביר שהסיבה לכך שבני ישראל של דור יציאת מצרים הצטוו לקחת את השה "בעשור לחודש" – הינה לאור דברי הנביא יחזקאל. בספר יחזקאל הקב"ה אומר לעם ישראל (טז): "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערוותך". הקב"ה ראה שהנה הגיעה "עת דודים", הגיע עת הגאולה של עם ישראל, אבל עם ישראל היה במצב של "ואת ערום ועריה", עם ישראל היה 'ערום מן המצוות', לא היתה בידם זכויות שבכוחם הם יהיו ראויים לגאולה –
לכן, "ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך", הקב"ה פרש עלינו את כנפיו ונתן לנו שתי מצוות, את מצוות "דם פסח" אותו שחטו בני ישראל, וגם את מצוות "דם מילה". עם ישראל מל את עצמו בלילה של יציאת מצרים, וכפי שהנביא יחזקאל אומר באותו הפרק: "ואראך מתבוססת בדמיך", עם ישראל עסק באותו לילה "בדמיך", דם בלשון רבים, בשני סוגים של "דם" – "דם פסח" ו"דם מילה".
וממשיך רש"י ומבאר, שעל כך אומר הפסוק בהמשך פרשתינו (יב כא): "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח". ראשית: "משכו" – משמעותו "משכו ידיכם מעבודה זרה", עם ישראל בהיותו במצרים, היה שטוף בעבודה זרה, והפסוק אומר להם "משכו ידיכם מעבודה זרה". ולאחר מכן הפסוק ממשיך ואומר: "קחו לכם צאן" – קחו לכם מצווה ביד, "צאן של מצווה".
•
הסברו של רבי מתיא בן חרש דורש ביאור:
ראשית, במה הוא עונה על השאלה מדוע עם ישראל נדרש לקחת את השה כבר "בעשור לחודש", כיצד ההסבר שעם ישראל היה "ערום מן המצוות" ולא היה בידם זכות כדי להיגאל ממצרים, ולכן הם נדרשו ל"דם פסח ודם מילה" – מבאר את הסיבה לכך שהם נדרשו לקחת את השה בעשירי בניסן?
שנית, בהיות ועם ישראל היה "ערום מן המצוות", והוא נזקק ל"בגד", למצווה, שיהיה בכוחו לצאת ממצרים, אזי מדוע לא די לו בבגד אחד. מדוע הוא נדרש לשתי מצוות, הן "דם פסח", והן "דם מילה".
•
לפני צאת עם ישראל ממצרים היו בהם שתי חסרונות: (א) היה חסר להם מצוות חיוביות, מצוות של עשייה, "ועשה טוב". לא היה להם במה לצאת ממצרים, להגיע להר סיני ולקבל את התורה. (ב) היה להם חסרון ב"סור מרע", עבירות שיש להימנע מהם. השלילה והטומאה של מצרים היתה דבוקה בהם. כך שגם אם יהיו בידיהם מצוות של עשייה – כל עוד הם לא הסירו מעליהם את טומאת מצרים, הם לא "ייגאלו" לחלוטין ממצרים, הם יוצאים אמנם ממצרים, אך ה"רע" של מצרים יוצא איתם יחד.
לכן עם ישראל נדרש לשתי מצוות. מצווה אחת זו מצווה של פעולה חיובית, מצווה של "ועשה טוב", זו היתה מצוות "דם מילה", מצווה שתוכנה הוא - פעולה חיובית, פעולה של כריתת ברית עם הקב"ה.
והמצווה השניה היא מצווה של "סור מרע", הסרת טומאת מצרים. וזו היתה מצוות "דם פסח".
הכבשים היו עבודת האלילים של מצרים, ועם ישראל, כפי שהוזכר קודם, היו "שטופים בעבודה זרה", הם עבדו את אלילי מצרים כמו שאר תושבי המדינה. וכעת לקראת יציאת מצרים, הם נדרשים ל"סור מרע", להסיר מעליהם לחלוטין את טומאת מצרים –
לכן הם נצטוו על "דם פסח", עליהם לשחוט את אלילי מצרים, לצורך קיום מצוותו של הקב"ה. [ולכן רבי מתיא בן חרש מדגיש כאן את החלק של "דם פסח", ולא את החלק של "אכילת הפסח". כי עיקרה של המצווה הוא - לא הפן החיובי שלה, מצוות אכילת קרבן הפסח, אלא עיקרו הוא השלילה, ההתנתקות מטומאת מצרים, שחיטת עבודת האלילים של מצרים, מצוות "דם פסח", שחיטת השה].
וכיוון שעם ישראל היה 'שטוף בעבודת האלילים', לכן הם נצטוו לקחת את השה כבר "בעשור לחודש".
כשאברהם אבינו לקח את יצחק בנו לעקידה, התורה ספרת שהם הלכו שלושה ימים, ורק "ביום השלישי – וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". מה הסיבה שהם הלכו שלושה ימים –
מסביר רש"י בחומש בראשית, ששלושה ימים זה פרק זמן מתאים, במהלכם האדם עושה את הדברים מתוך הכרה מלאה, מתוך הסכמה ורצון. אילו אברהם היה עוקד את בנו מיד ביום הראשון, היו יכולים לטעון שהקב"ה 'טרד את דעתו', ואברהם לא עשה זאת בלב שלם. אך כאשר חלפו שלשה ימים, ולמרות זאת אברהם עומד לעקוד את בנו – זה סימן שזה נעשה בידיעה והסכמה מלאה שלו.
כך גם כאן, בהיות ועם ישראל היו "שטופים בעבודה זרה", ונדרש מהם "דם פסח", להתנתק מעבודת האלילים של מצרים לחלוטין, לכן היה עליהם לקחת את השה כבר "בעשור לחודש", כדי שהוא יהיה בביתם שלושה ימים מלאים, ורק ביום הארבעה עשר לשחוט אותו. וכך הם ייצאו ממצרים עם שתי המצוות, עם דם הפסח ודם המילה, עם הבגד/מצווה של "עשה טוב", והבגד/מצווה של "סור מרע".
•
בדומה להסבר שלו, שעם ישראל לצורך גאולתו נדרש ל"בגדים", כדי שהוא לא יהיה "ערום מן המצוות", כך גם נהג רבי מתיא בן חרש בחייו ובהנהגתו. הוא היה "נאה דורש – נאה מקיים". הוא לא ישב ולמד תורה בארץ ישראל - אלא יצא לרומי, ודווקא שם הוא הקים את הישיבה הגדולה שלו.
כדי שעם ישראל ייגאל מהגלות בדורו, רבי מתיא יצא מארץ ישראל אליהם, לרומי, אל היהודים שירדו מן הדרך והיו במצב של "ערומים מן המצוות". הוא הקים ישיבה דווקא בסביבה שלהם, כדי להשפיע עליהם ולהעניק להם "בגדים", לתת להם מצוות וכוח רוחני, שבכוחם עם ישראל יוכל לצאת מן הגלות.
•
עומדים אנו ימים ספורים לפני היום של "בעשור לחודש" של חודש שבט, יום יו"ד שבט, היום בו הסתלק כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, והיום בו הרבי התמנה לנשיא הדור שלנו.
הרבי שם דגש רב על קיום מצוות מעשיות של עם ישראל, הרבי יצא עם עשרת המבצעים שהינם מצוות מעשיות, כדי שלא יישאר יהודי אחד שלא יהיה לו "בגד" של מצוה, והוא יוכל להיגאל בזכותו.
לשם כך הרבי "הקים ישיבה ברומי", הוא עצמו לא ישב בארץ ישראל אלא בגולה, את חסידיו הוא שלח לעולם כולו, "להמונה של רומי", כדי שגם היהודים שנמצאים שם, בכל נקודה בעולם, יקיימו מצוות מעשיות, לא יהיו "ערומים מן המצוות", ובזכות זאת ייגאל העם כולו מ'מצרים' של דורנו.
(לקוטי שיחות חלק טז)