מאת הרב יוסי גולדמן, חב"ד.אורג.
סוף סוף אנחנו חופשיים, סוף סוף חופשיים, תודה לא-ל הטוב שסוף סוף אנו חופשיים. מי אמר את המלים הללו? לא, לא היה זה משה אלא מנהיג תנועת זכויות האדם, ד"ר מרטין לותר קינג. אך זה היה יכול להיות משה – או לצורך העניין, כל אחד ממיליוני היהודים ששוחררו מן השעבוד המצרי.
בפרשת השבוע אנו קוראים על יציאת מצרים הכבירה. שלח את עמי ויעבדוני, זו הייתה הקריאה האלוקית שאותה העביר משה לפרעה. כעת, אילו הייתה יציאת מצרים ונטישת מגלבו של פרעה מיועדת לאפשר לנו לשרת את ה' ולעבדו, היכן כאן החופש? אנו עודנו עבדים, כל ההבדל הוא שכעת אנו עבדיו של האלוקים?
אכן, אינספור בני אדם ממשיכים להטיל ספק במעלותיה וביתרונותיה של הדת באופן כללי. מי רוצה להשתעבד לצווי הדת כשאנו יכולים להיות חופשיים? הדת – כך הם טוענים – מחניקה את הדמיון, מדכאת את הסגנון היצירתי שלנו, צועקת תמיד פקודות וקובעת את החוקים והכללים. לא תעשה זה ולא תעשה זאת, או ש....! אל תעשה וכן תעשה, כללים וחוקים הם ממאפייניה של כל מערכת אמונות. אך מדוע להשתעבד למערכת כלשהי בכלל? מדוע לא להיות "פשוט אני עצמי"?
יהודים רבים טוענים טיעונים דומים לאלו. המצוות מגבילות את הסגנון שלי. שמירת כשרות מהווה נטל מכביד באורח קיצוני. השבת מפריעה לי ליהנות מסוף-השבוע שלי. וחג הפסח הפך לכאב-הראש הגדול ביותר בשנה.
לפני זמן רב, חכמי התלמוד אמרו שלמעשה, פני הדברים הפוכים. אין לך בן חורין כאדם העוסק בתורה. אך כיצד זה אפשרי? התורה מלאה בכללים ובמשפטים, בכללי אתיקה ואף בציפיות ובקריאות לנו להרחיק לכת ולהתנהג היטב אף מעבר לחובתנו. כיצד הם יכלו לומר שהתורה עושה אותנו חופשיים? הרי בלי ספק היא מגבילה ולא משחררת!?
בואו ואחלוק עמכם תשובה ששמעתי פעם ברדיו בזמן נהיגה במכוניתי. היה זה במהלך ראיון בבי.בי.סי. עם מלקולם מאגרידג', העורך הקודם של "פאנץ'", מגזין סטירי בריטי. טוענים כי המגזין "פאנץ'" היה הפרסום הכי ציני וחסר העכבות בבריטניה. הוא שם ללעג ולקלס את משפחת המלוכה זמן רב בטרם הם עשו זאת בעצמם. בשנותיו המאוחרות יותר, מלקולם מאגרידג' הפך דתי והמראיין שאל אותו – כיצד יתכן שקיסר הסטירה, נסיך ה"פאנץ'" מסוגל היה לעשות שינוי כה קיצוני ולהפוך דתי? כיצד יכול היה לחנוק רוח חופשיה וכבירה כרוחו שלו?
תשובתו של מאגרידג' הייתה תשובה שראויה להיחשב קלאסית, ואני עדיין נוהג לצטט אותה דרך קבע. הוא אמר שהיה לו ידיד שהיה איש יכטות מפורסם, נווט מדופלם בים הפתוח. פעם הוא נתן לו שיעור בשיט מפרשים, ושיעור זה ייתן את התשובה לשאלתו של המראיין. איש היכטות לימד אותו כי אם אתה רוצה ליהנות מן החופש של הים הגדול והפתוח, עליך ראשית להפוך לעבד למצפן.
צעיר מתחיל עשוי להטיל ספק בניסיונו של המקצוען שנתן את העצה. בשביל מה אני צריך לציית למכשיר הקטן הזה? למה אני לא יכול ללכת לאן שאני רוצה? זו היכטה שלי! אבל כל אדם נבון מבין שבלי הנקודה הקבועה שמעניק המצפן נאבד את הכיוון ונשוט במעגלים. רק על ידי שיט בעקבות המצפן תוכל הרוח לנשוב במפרשינו כך שנוכל לחוות את האקסטזה והתרגשות שמביא הים הפתוח. אם אתה רוצה ליהנות מן החופש של הים הגדול והפתוח, עליך ראשית להפוך לעבד למצפן.
התורה היא המצפן לחיים. היא מעניקה לנו נקודה קבועה שנוכל להתכוון ולנווט על פיה ולדעת לאן ללכת ואיך להגיע לשם. בלי הדרכתה והנחיותיה של התורה נהיה אבודים במימי הבלבול והמבוכה שהם תכופות שוצפים וסוערים. בלי הנחיה רוחנית אנו תועים בדרכנו, נודדים בחיים ללא תכלית ומטרה. רק הביטו בילדינו כשהם בבית בחופשה מבית הספר ו"חופשיים" מן המשמעת של המערכת החינוכית. אם אין להם תכנית כלשהי להעסיקם, כמו מחנה קיץ למשל –הם הופכים מתוסכלים מאוד בתוך ה"חופש" שלהם.
בתוך סגנון החיים התורני עדיין יש שפע של מקום לספונטניות ולחופש הביטוי. לא כל הרבנים הם העתקים מדויקים של אותה תבנית. לעין הבלתי מזוינת, אולי כל בחור ישיבה נראה זהה – כובע שחור, משקפים וזקן. אך האמת היא שכל אחד מהם שונה בתכלית, אינדיבידואל בעל גישותיו שלו, טעם משלו, אישיות ייחודית והעדפות משלו. אולי הם נראים זהים אך כל אחד מהם ייחודי לחלוטין.
אנו יכולים להתמסר להנחיית המצפן ועדיין להיות רוחות חופשיות. אכן, אין חופשי כאדם העסוק בלימוד התורה.
שלח את עמי - האם אתם יודעים שלמשפט הזה יש המשך?
המילים "שלח את עמי" שבות ומהדהדות בסיפור התנ"כי של יציאת מצרים, כאשר מושה דורש מפרעה הסרבן שיעניק לעם היהודי את חירותו וישלח את בניו לחופשי.
למעשה, המילים המדויקות שבהן משתמש משה כשהוא פונה בשם אלוקים אל המלך העקשן הן שלח את עמי ויעבדוני.
מעניין לראות כיצד ביטויים ומשפטים מסוימים נעשים פופולריים וכולם זוכרים אותם, בעוד שביטויים אחרים פשוט לא נקלטים. "שלח את עמי", או באנגלית Let my people go, הפך לשיר המרכזי בסיפור יציאת מצרים, ולא רק בקהילה היהודית. זהו שיר ששימש כסיסמא למטרות פוליטיות שונות ומגוונות. למרבה הצער, המילה האחרונה, ויעבדוני, אבדה איפשהו בהמולה הכללית. איכשהו היא מעולם לא הצליחה להגיע לראש מצעד הפזמונים. הדרמה של יציאת מצרים מגרה את הדמיון, אך העובדה שמטרת העזיבה את מצרים הייתה ללכת לסיני, לקבל את תורתו של אלוקים ולהגשים את השליחות של העם היהודי – עובדה זו מקבלת פחות תשומת לב. הקריאה לחירות מלהיבה את הרוח האנושית; אולם לא נראה שאתגר עבודת הבורא והמחויבות מצליח להלהיב אנשים באותה מידה.
בתחילת שנות ה-70, כשיהודים בכל רחבי העולם יצאו להפגנות למען אחיהם הנדכאים בברית המועצות ודרשו מממשלת רוסיה לאפשר ליהודים את החופש לעזוב את המדינה אם רצונם בכך, הייתה הסיסמה "שלח את עמי!". למרבה הצער הם השמיטו את ה"ויעבדוני". דאגנו כל כך לחירויות הפוליטיות ששכחנו את אחת המטרות העיקריות של הקיום החופשי, כלומר ליהנות מחופש דתי ולחיות חיים מלאי משמעות יהודית.
ואכן ברוב המקרים, השגת אשרות יציאה לא הצליחו לסייע לאחינו העולים מרוסיה לשוב למורשת ישראל. שבעים שנה של אתיאיזם מאחורי מסך הברזל גבו מהעם היהודי מחיר כבד. אנו שמחים מאוד שהם יכולים לחיות בישראל (או בגרמניה), אך העובדה שרבים מביניהם נשארים מחוץ לקהילה היהודית נותרת בעינה.
כאן בדרום אפריקה אני מוצא עדויות רבות לבעיה זו. כבר למעלה מעשר שנים שאנו נהנים משלטון דמוקרטי. שלושה מסעי בחירות התקיימו כאן, עם מתן זכות הצבעה לכולם. עם זאת, למרות שרמת הבטחון שרוחשים האזרחים לעתיד המדינה גבוהה משהייתה אי פעם, מיליוני אנשים החיים כאן עדיין סובלים מאותם קשיים שמהם סבלו תחת ממשלת האפרטהייד – מבורות, מעוני ומבריאות לקויה. חתן פרס הנובל דזמונד טוטו הוקיע לאחרונה את מנהיגיה השחורים של המדינה על כך שהם מאפשרים היווצרות מצב שבו מספר קטן של שחורים מקושרים היטב התעשרו, בעוד המוני אחרים נשארו עניים מרודים. מחלת האיידס עדיין מהווה האויב מספר אחד של הציבור, ואפילו קרובי משפחה של כמה מן הדמויות הפוליטיות המפורסמות ביותר במדינה נפלו קורבן למחלה הקטלנית הזאת.
ברור כשמש שחירות פוליטית ללא מטרה רוחנית תביא איתה אכזבה ומפח נפש. היציאה ממצרים ללא החזון של מדבר סיני, כמוה כהתלבשות בבגדים יפים בלי ללכת לאף אירוע. לא מספיק לשלח את עמנו. עלינו לקחת אותם לאנשהו. ויעבדוני פירושו שאנו צריכים להשתמש בחירותנו הפוליטית כדי לחוות את החירות, את הגשמת האמונה ואת החיים למען תכלית רוחנית המוקדשים לשירותו של אלוקים.