דברי התעוררות לי' שבט - הרועה והגדי הקטן (הבר)

מאת הרב חיים הבר, באר שבע

סיפור: כשהרבי נהיה רציני...

היום אנו מציינים את יום ההילולא של האדמו"ר הריי"ץ ויום עלייתו לנשיאות של הרבי מליובאוויטש. תרשו לי, אחיי ורעיי, לשתף אתכם בעניין אישי, ולדבר מלב אל לב.

ברצוני להתחיל בסיפור על מדען צעיר. קוראים לו פרופסור לייבל וולף, ובשנות השבעים היה מרצה באקדמיה. לכאורה כך הוא ימשיך כל חייו. אבל אז, הרבי מליובאוויטש דחף אותו לשלב במסגרת עבודתו גם פעילות של הפצת יהדות בין הסטודנטים, וכך הפך לייבל וולף לרב מרכז הסטודנטים 'הלל' באוניברסיטת ויסקונסין שבארה"ב.

לייבל התחיל לפעול עם הסטודנטים, ואז עלו לו כמה שאלות. הוא נסע לחצרו של הרבי, בברוקלין שבניו יורק, והתקבל ל'יחידות' (פגישה אישית) בארבע עיניים עם הרבי.

הוא שאל את הרבי כמה שאלות, על סדרי העדיפויות בהפצת היהדות, ליהודים ולגויים, לסטודנטים ולמבוגרים[1]. ואז שאל את השאלה הבאה: רבי, אני אדם יחיד ובאחריותי יש 7000 סטודנטים. השאלה היא, האם לפעול ברמת ה"מאקרו", ולעשות פעילויות כלליות לכולם, כך שתהיה תחושה שיש יהדות בקמפוס; או שעליי לפעול ברמת ה"מיקרו", בעבודה פרטנית ואישית עם קבוצה קטנה של סטודנטים?

הרבי שמע את השאלה ונהיה רציני. הוא השיב את התשובה הבאה וברר את מילותיו בקפידה: אתה לא צריך להשפיע על 7,000. עליך להשפיע על שבע סטודנטים, והשבע האלו ישפיעו על עוד שבע, והם ישפיעו על עוד שבע, כך שבסוף זה ישפיע על כולם.

כששמעתי את הסיפור, חשבתי לעצמי: מדוע הרבי נהיה רציני? זה הרי דבר פשוט ומובן מאליו, שאדם יחיד לא יכול לעבוד באופן פרטני עם 7,000 סטודנטים, שהרי יש לו בסך הכול 24 שעות ביממה. ברור אפוא שעליו להתמקד עם קבוצה קטנה. מדוע הרבי נהיה רציני?

פרשת השבוע: ומשה היה רועה

אולי התשובה נמצאת במה שקרה בין פרשת שמות לפרשת יתרו. השבוע אנו בפרשת בשלח, לפני כמה שבועות קראנו את פרשת שמות, ובמנחה של שבת נקרא את פרשת יתרו. מה קרה?

אומרת התורה בפרשת שמות "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו". נו, באמת, למשה רבינו, רבם של כל הנביאים, אין מה לעשות חוץ מלרעות כבשים? ולמה חשוב לספר לנו?

אומר המדרש דבר מדהים: הקב"ה בחן את משה רבינו בצאן. לפני שהוא מפקיד בידיו את צאנו, עם ישראל, הוא נתן למשה לרעות כבשים. והנה, גדי קטן ברח מהעדר. משה יכל לוותר על הגדי, או לחלופין לכעוס עליו ולהכות אותו. אבל לא. משה רץ אחרי הגדי, וראה כי הגדי שותה מים. הבין שהגדי צמא ועייף, הרים אותו על כתפיו והחזירו אל העדר.

אמר הקב"ה: אם כך אתה רועה את הצאן, תוכל לרעות את צאני, עם ישראל.

כלומר: גדלותו של משה הייתה שלא וויתר אפילו על גדי קטן אחד, אלא דאג להחזיר גם אותו אל העדר.

כל זה קרה בפרשת שמות. בהמשך, בפרשת יתרו, אומרת התורה "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", ויתרו אומר לו "נבול תבול" – לא תצליח בצורה הזו לטווח הארוך. וכי משה לא הבין לבד שאי אפשר להמשיך בצורה הזו?

אלא שכאשר ה' נתן למשה לרעות את צאנו, עם ישראל, התעוררה בעיה גדולה. מילא לרעות עדר עם כמה עשרות ואפילו מאות כבשים, עדיין רועה אחד יכול לקחת אחריות על כולם. אבל הצאן של הקב"ה מונה 600,000 גברים, ועוד כמה מיליוני נשים וילדים. איך אדם אחד יכול לדאוג גם לגדי קטן בתוך הצאן הענק הזה?

משה רבינו ידע כי אסור לו לוותר על חלקים מעם ישראל, ולהתעסק עם קבוצה קטנה בלבד. כדי לעמוד במשימה הענקית, החליט למסור את נפשו למען העם, ולתת להם את כל שעות היממה, את כל כולו, כדי לפתור את הבעיות של כל גדי וגדי בצאן.

אולם יתרו אמר כי גם עם מסירות הנפש של משה, אי אפשר להחזיק מעמד כך לטווח ארוך. ההצעה שלו הייתה: תשתף אחרים בדאגה שלך לעם. תמנה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, וכל אלו יהיו השליחים שלך לדאוג לכל גדי וגדי בעדר של הקב"ה.

הרבי: להשפיע על מניין יהודים

הבעיה הזו, עמדה גם בפניו של הרבי. כאשר עלה לנשיאות בי' שבט, עלתה השאלה: איך אדם יחיד יכול לדאוג לעם שלם של מיליוני יהודים, עם שנמצא בשבר רוחני עמוק – אחרי השואה, ההתבוללות, אתגרי המודרניזציה. איך הדבר אפשרי?

הפתרון הפשוט הוא, לוותר על כמה מיליונים ולהתעסק עם קבוצה קטנה. אבל רועה נאמן לא מסוגל לוותר אפילו על גדי קטן.

והנה, אנו רואים דבר מדהים. בחודשים שקדמו לי' שבט תשי"א, יום עלייתו לנשיאות, הרבי פנה אל החסידים פעם אחר פעם בהצעה שכל אחד ישפיע על מניין יהודים לקיים עוד מצוה ועוד מצוה. כלומר, כשהרבי עמד בפני האתגר שרועה יחיד ידאג למיליוני גדיים, הוא הלך בדרכו של משה רבינו, והתחיל לשתף גם אחרים בדאגה לגדיים.

מכאן צמח כל מפעל השליחות. הרבי רצה לדאוג ליהודים באלסקה, באוסטרליה, בסינגפור, ובכל פינה נידחת בעולם. אבל הרבי עצמו הוא אדם יחיד, וביכולתו להיות רק במקום אחד, ויש לו רק 24 שעות ביממה. אי אפשר לוותר על היהודים בכל העולם. לכן הרבי שיתף את החסידים בדאגה לכל יהודי, ושלח אותם לכל מקום בעולם, שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות.

אבל לא רק את החסידים. כל יהודי שהרבי פגש, דאג לשתף ולהניע אותו להפיץ יהדות ליהודים נוספים. אם הוא מדען, איש עסקים, רב קהילה, איש ציבור – כל אחד כזה קיבל מהרבי דחיפה להפיץ יהדות ולדאוג לעוד כמה גדיים בצאן.

גם לייבל וולף היה אחד מאלו שהרבי דאג לשתף אותם במשימה הגדולה. הוא היה יכול להמשיך את עבודתו האקדמית כמדען מן המניין ותו לא. אבל הרבי דאג שיהפוך לרב באוניברסיטה, וישפיע על הסטודנטים, הגדיים הצעירים.

והנה מגיע לייבל וולף אל הרבי עם שאלה: יש לי 7000 סטודנטים, ואילו אני אדם יחיד. האם להשפיע על כולם באופן כוללני בלבד, או לוותר על כולם ולהשקיע רק בקבוצה קטנה של סטודנטים.

בוודאי שהרבי נהיה רציני. זה כמו אמא, ששואלים אותה על איזה ילד לוותר. זו בדיוק השאלה שהרבי שאל את עצמו כל הזמן. נכון שמדובר באדם בודד, אבל אי אפשר לוותר על שום גדי מהצאן.

מתוך הראייה הזו מגיע הפתרון – לשתף אחרים. התפקיד שלך הוא להשפיע על שבע, אבל תשפיע עליהם בצורה כזו, שהם ישפיעו על עוד שבע, והללו על עוד שבע וכן הלאה.

הלקח: כל אחד הוא שליח!

אחיי ורעיי היקרים. אני אחד מהשבע שהרבי השפיע עליהם. הרבי שלח אותי לפני ___ שנים לעירנו , כדי לדאוג לכל הגדיים שנמצאים במקום. הבעיה היא, שאני אדם בודד. איך אוכל לדאוג ל היהודים שנמצאים כאן.

אפשרות אחת היא, לעשות פעילויות כלליות, סוג של פרסומות וכדומה, שיגיעו לכולם אך לא ישפיעו על אף אחד באופן אישי. אפשרות שניה היא, להקים בית חב"ד ולהתעסק עם קבוצה מצומצמת של אנשים, למסור להם שיעורים, דברי תורה, פעילויות ועוד. אבל בכך לוותר על שאר האלפים.

זו שאלה רצינית, שבה הרבי נהיה רציני. אי אפשר לוותר על שום יהודי כאן באזור, וצריך למסור את הנפש כדי להגיע לכולם. אולם כיון שאני אדם אחד מוגבל, הפתרון הוא: לשתף אתכם. אני רוצה לשתף אתכם בדאגה לכל יהודי ויהודי באזור שלנו. כל אחד מכם הוא שליח במקום שלו, ועליו לקחת את התורה והמצוות שהוא מקבל כאן בבית חב"ד, ולהעביר אותם הלאה.

למי להעביר?

דבר ראשון יש את השבע הקרובים אליך, שהם שבעת הקרובים – אבא, אמא, אח, אחות, אשה, בן ובת. כל אחד אמור לשתף את בני משפחתו במה שהוא מקבל כאן. דבר תורה, סיפור, מעשה טוב או כל דבר אחר.

דבר שני יש לכל אחד מעגל של ידידים, כמו שכנים, מכרים, שותפים בעבודה וכדומה. לא מספיק לומר להם בוקר טוב ולהיות נחמד, אלא יש להפיץ יהדות גם אליהם. אם זה לפתוח שיעור בעסק או בבניין, למצוא הזדמנויות לומר דברי תורה, להציע להניח תפילין וכן הלאה.

ואם פעם היה צריך לדפוק בשבע דלתות כדי להגיע לשבעה אנשים, היום החיים קלים יותר. אפשר בקליק אחד לשתף חברים בוואטסאפ, בפייסבוק, במייל וכדומה, ולהעביר אליהם את כל דברי התורה וההודעות על פעילויות שמגיעות אליך.

כאשר כל אחד מאיתנו ישפיע על שבע, או על עשר, או על עשרים, ואפילו על אדם אחד – מהר מאוד נגיע לכל גדי וגדי, לכל יהודי ויהודי בעם ישראל. בכך תתקיים נבואת ישעיה "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" (ישעיה כז), ותבוא הגאולה במהרה בימינו אמן!

להלן הלינק לוידאו 'תורת חיים' תוכנית 275, בה מספר הרב לייבל וולף את הסיפור:

בתרגום לעברית: http://www.he.chabad.org/multimedia/media_cdo/aid/1052352

באנגלית: http://www.chabad.org/therebbe/livingtorah/player_cdo/aid/1052376/jewish/Student-Revolution.htm ----[1] הוא שאל האם לעסוק בעניינים אוניברסליים, השייכים לכל הסטודנטים, או להשקיע רק ביהודים. הרבי השיב לו שעליו להציל את האחים שלו, דהיינו היהודים. רק אם יסיים, יוכל להמשיך הלאה.

בהמשך שאל: באזור האוניברסיטה יש קהילה יהודית קטנה. השאלה היא, איפה להשקיע יותר אנרגיה – עם הסטודנטים או עם אנשי הקהילה היהודית? הרבי השיב תשובה מעניינת: למבוגרים כבר הייתה הזדמנות ללמוד יהדות. אולם לסטודנטים מעולם לא הייתה הזדמנות. לכן צריך להשקיע בהם יותר אנרגיה.