סיפורי גבורה על הרבי הריי"צ

מאת הרב יצחק גינזבורג

עם הבריונים

בהיות הרבי בן עשרים וחמש שנה, הוא שימש ה"מנהל פועל" של ישיבת תומכי-תמימים, שנוסדה רק כמה שנים קודם (תפקיד לו מונה על ידי אביו, הרבי הרש"ב, עם יסוד הישיבה). באותן שנים, תרס"ה-תרס"ו, היה מרד נגד הצאר – התחלת המהפכה ברוסיה. בכל מקום ומקום, בכל עיר, היו קבוצות של בריונים, שהיו אחראים להמריד את הצבור נגד השלטון. היה להם נשק – בעיקר אקדחים – והם איימו על כל אחד שלא הצטרף, שאחת דינו, ובצעו הרבה הרבה רצח בימים ההם, כידוע. אז היתה קבוצה כזאת, שבחב"ד קראו להם 'הבריונים של ליובאוויטש', שניסו בכל מחיר לתפוס בחורים מהישיבה ולהעביר אותם למחנה שלהם. היו כמה מאות בחורים בישיבה אז, וכמובן שהבריונים לא הצליחו, חוץ מעם בחור אחד. היה שם בחור אחד, ברל'ה טשערניגאווער, והוא נתפס על ידי הבריונים האלה. ברגע שזה נודע לרבי הריי"צ – שוב, הוא בן עשרים וחמש שנה, הבן של הרבי, המנהל של הישיבה – הוא קרא לכמה בחורים בין התלמידים שהיו גבורי חיל מיוחדים. לראש שלהם, שהיה גבור רציני ביותר, קראו שמואל כצמן (יכול להיות שהוא מגולגל כאן באיזה בחור בישיבה). הוא קרא לשמואל כצמן ועוד כמה מהגבורים שידאגו בהקדם לתפוס את הבחור הזה ולהביא אותו אליו, לריי"צ. הם ארבו לו עד שהוא עבר באיזה רחוב בלי הליווי של אותם בריונים שתפסו אותו, ופשוט התנפלו עליו – שמואל כצמן ושאר החבר'ה – ובכח הביאו אותו למשרד של הישיבה ונעלו אותו בתוך המשרד.

כעבור זמן מועט הדבר נודע לאותם שקצים, והם באו – על כל האקדחים שלהם, קבוצה שלמה – לריי"צ, למשרד הישיבה, בצעקות ובאיומים ובאקדחים בידים, ואיימו על הרבי הריי"צ 'מה זה שגנבת מאתנו אחד החברים שלנו?!'.

הרבי אמר:

דבר ראשון, מהאקדח שלכם איני ירא. אנחנו זוכרים את הווארט עם האקדח הרבה יותר מאוחר, מהמעצר השביעי שלו, שבחקירה שלפו אקדח והוא אמר – מהצעצוע שלכם איני פוחד.

רואים שה'אל-פחד' – יסוד היסודות של הבעל שם טוב, שלא לפחד משום דבר חוץ מה' – התחיל מוקדם, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע". דבר כזה צריך להתחיל מהילדות (מ"דורשי" ועוד לפני; "נא גבור דורשי יחודך" – שיהיה להם הגבורה שלך, לא לפחד מאף אחד חוץ ממך, ואז יתקיים – "כבבת שמרם"). זו הצוואה לבעל שם טוב כשהיה ילד קטן מאד – לא לפחד משום דבר חוץ מה'.

דבר שני, השיב הרבי לאותם בריונים, הבחור הזה לא שלכם בכלל. אני מנהל הישיבה, ואביו הפקיד אותו אצלי לשמרו גם בגשמיות וגם ברוחניות, והיות שאני רואה שברוחניות אינו שמור כרגע, הוא לא נוהג בסדר, אני חייב להחזיר אותו לאביו. הוא דבר בתוקף – כמו שנסביר שכל הדברים שלו היו בתוקף רב מאד – אז הם יצאו מהחדר. לא יצאו על מנת לא לחזור, אבל באותה פעם הם הסתלקו. כעבור יום-יומיים האבא של הבחור הגיע ולקח אותו הביתה.

אחרי שנודע להם שהבחור לגמרי איננו, שנסע לביתו, אז הגיעו לחצר הישיבה מאתים שקצים כאלה, כנופיה שלמה של מאתים בריונים עם אקדחים, וכתרו את הישיבה. זה כבר נודע לרבי הרש"ב בעצמו, והרבי מיד אמר שינעלו את כל הדלתות והחלונות והתריסים, וכך עשו. הם התחילו לירות, ובנס כל הירי שלהם – עד שכנראה הוציאו את כל הקליעים באקדחים – רק כמה קליעים נתקעו בכתלי הישיבה אבל לא קרה שום נזק לאף אחד. לא כתוב שנגמרו הקליעים, אני משער שאולי כן.

בכל אופן, באיזה שלב אותו שמואל כצמן עם שאר הבחורים תפסו את הרגלים של המטות – היו להם מטות מברזל, והם פרקו את רגלי הברזל מהמטות בתור אלות ברזל – ויצאו כמה מאות תמימים ועשו שמות בשקצים האלה, עד שברחו לנפשם. זה שמוסר את הסיפור אומר שאני ראיתי שכתוב בספרים שלהם – היו ספרים לכנופיה – שדנו את הרבי הריי"צ ואת שמואל כצמן דין מות, היה רשום אצלם ששני אלה דינם מיתה ר"ל.

את הסיפור הזה נשים במקום הגבורה. שוב, זה אל-פחד, לא לפחד מאף אחד, משום דבר בעולם, רק מהקב"ה – זה שייך לגבורה, זה תיקון הגבורה. גם עצם הגבורה, איך צריך להגיב אם גונבים לך בחור מהישיבה? מה צריך לעשות? צריך בכח לגנוב אותו בחזרה. ואם זה מסוכן – שזה יהיה מסוכן. ואם יורים עליך, מה עושים? בסוף יוצאים עם אלות של ברזל. אם כן, שמואל כצמן זכור לטוב, הוא חיל נאמן בצבאות ה' של הרביים, של הרבי הריי"צ והרבי הרש"ב. עד כאן הסיפור הראשון. שוב, זה בגיל עשרים וחמש.

הוא היה טרייטר [בוגד] וחייב מיתה!

היה בן של משפחת שניאורסון (לא בדיוק חסיד) – יצחק שניאורסון, שהיה נכד של הרבי מרצ'יצ'א, הבן השני של המהרי"ל (האח אחרי המגן אבות). אותו יצחק שניאורסון לפני המהפכה ברוסיה התמנה על ידי הממשלה להיות רב של צ'ערניגוב (אחת הערים החשובות) – "רב מטעם" (לכן אמרנו שלא בדיוק חסיד). זה נין של הצמח-צדק, והוא היה רב מטעם.

אחרי המהפכה הוא עזב את רוסלאנד, נסע לפריז, עזב את הרבנות והתחיל לסחור, ונעשה סוחר גדול מאד, עשיר מופלג. הסיפור הוא שבאיזו שנה – לא כתוב איזו שנה, אפשר ודאי למצוא מיד בספרי ההיסטוריה – כשעדיין היה הצאר ניקולאי, עשו חגיגה ממלכתית למלאת שלש מאות שנה לבית רומנוב (בית הצארים, היחוס הממלכתי). למסיבה הזו הזמינו את כל המי-ומי של מדינת רוסיה, בעיקר הזמינו את הגנרלים הכי גדולים של הצבא, וגם מבחר קטן של אנשי דת בכירים. היו שם כל השרים, כולם, חגיגה עצומה. היתה רכבת שנסעה מליטא למוסקבה, הרבה קרונות שכולם מלאים בנוסעים למסיבה זו. שם הרכבות היו עם מחלקה ראשונה – יותר מאוירון, חדר נפרד לאיש אחד או לשני אנשים, עם מטות וכו'. הכי חשובים ישבו במחלקה ראשונה, ובאיזה 'קופע' – חדר קטן של מחלקה ראשונה – ישב אחד מגדולי הגנרלים של המדינה יחד עם יצחק שניאורסון, הרב מטעם של צ'רניגוב. באיזו תחנת רכבת הוא הסתכל החוצה ורואה שרוצה לעלות על הרכבת אברך צעיר עם זקן צהוב. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל מיד הכיר שזה שניאורסון – משפחה (הסימן כנראה היה הזקן הצהוב). זה היה הרבי הריי"צ, שעדיין היה אברך (לא רבי). אז הוא קרא לו לעלות, וכבד אותו – היות שזה קרוב משפחה – שישב איתו יחד ב'קופע' שלו. שניהם יושבים, ומולם יש את הגנרל הגוי. כמנהג הגנרלים הגוים ברוסיה הוא היה שתוי כל צרכו. היתה שם וודקה על השלחן (זה עם כסאות ושלחן והכל), והוא שתה עוד ועוד.

אחרי כמה דקות, שנכנס האברך עם הזקן הצהוב, הוא התמלא זעם (לא כתוב בסיפור, אבל רואים שיצחק שניאורסון לא עורר לו את הזעם, אלא דווקא הרבי; אצל רבי יש יכולת להתפאר תוך כדי הבטול, גם פה – הוא מקרין את היהודי הגאה במובן הכי חיובי, דווקא זה מה שמקפיץ את הגנרל הזה, שבעצם רואה פה מתחרה. הוא רואה שהאברך הזה מאיים עליו). מי שמספר את הסיפור זה יצחק שניאורסון, והוא אומר שהוא פחד שהוא הולך לעשות מהומה ולהפוך הכל. הוא זועם, וצועק על האברך – למה הרגתם את ימח-שמו-וזכרו (ר"ת, הוא לא אמר ככה, אלא ישו). הוא שתוי, הוא מתקומם וצועק עליו, ואותו שניאורסון מתחלחל, אז בקור רוח מוחלט עונה האברך, הרבי הריי"צ, ברוסית – "הוא היה טרייטר [בוגד] וחייב מיתה!". ככה אומר לו אָן-התפעלות לגמרי – הוא היה בוגד בעמו, וחיב מיתה.

ברגע שהגנרל שמע את התשובה הזאת הוא מיד השתתק. אותו יצחק שניאורסון כותב שהוא ראה כאילו קורה כבדה נפלה לאותו גנרל על הראש, והוא השתתק – כנראה שעד סוף הנסיעה הוא לא התאושש.

מה הווארט של הסיפור? זה אפילו כתוב בסיפור. למה אמר לו דווקא טרייטר (בוגד), וזה היה קורה כבדה שנפלה על הראש והשתיקה אותו? כי זו מלה בלקסיקון שלו. יש רק אחד שהוא חייב מיתה ואין שום תשובה ומענה שלא יהיה חייב מיתה, וזה טרייטר – בוגד חייב מיתה. זה כל כך עמוק בראש שלו, שגם הצאר בכבודו ובעצמו אם היה טרייטר היה צריך להרוג אותו. מה לומדים מהסיפור? שבשביל לנצח, קודם כל צריך קור רוח לחלוטין. כמו שלא פוחד מאקדח גם לא פוחד מהצעקות של הגנרל. חב"ד זה אָן-התפעלות, אבל כאן לא רק לא פוחד אלא יודע לענות תשובה מנצחת. זה מאד נוגע לנו – בשביל לנצח את הקליפה צריך למצוא בדיוק את המלה שהיא לא יכולה להתכחש לה. אם אתה מוצא בדיוק את המלה שהוא לא יכול להתכחש, וודאי שמודה לזה, אז בזה הפלת קורה כבדה על ראשו והוא משתתק. אם אתה מוצא את המלה הלא-נכונה זה ירגיז אותו. אפשר להתקפל, לא לענות, להיות נעבעך – אבל זה הפוך מאופי הרבי הקודם. זה סיכון (כמו לשחק במשחק הרוסי הידוע...) – אם תמצא את המלה הנכונה אתה הורג אותו, אתה משתיק אותו, אבל אם תמצא את המלה הלא-נכונה אתה בבעיה חמורה. למצוא על המקום כזו מלה, תשובה לשאלה "למה הרגתם את אותו האיש", זה מופת – אבל זה מופת שכל אחד צריך ללמוד אותו. צריך ללמוד את המקצוע. כנראה שעל ידי התקשרות לרבי הריי"צ אפשר לקבל הכשרה טובה לנושא הזה, למקצוע הזה.

נוטקע פאזיץ

פעם אחת בא לרבי הרש"ב אחד התומכים הגדולים של הישיבה. יש גביר מספר אחד, שהוא תומך, וכל הישיבה קיימת בזכותו. אחד הגבירים הגדולים שתמכו בישיבה קראו לו נוטקע פאזיץ. זה היה בשנות המהפכה, גם קודם הוא היה עשיר אדיר, אבל בזכות המהפכה הוא עשה עסקים תוך כדי המלחמה והתעשר בצורה שאי אפשר לשער את העשירות שלו. כטבע העשירים הגדולים ביותר הוא קבל הרבה ישות, אז הוא בא לרבי הרש"ב – הוא התומך הגדול בישיבה – והתפאר בפניו שאני עשיתי מה שאף רב לא הצליח לעשות, שמחוץ למוסקבה ייסדתי ישיבה חדשה שבה לומדים גם תורה וגם לימודי חול. הוא אמר את זה בהתפארות, שעשה משהו מופלא, חידוש יוצא מהכלל – שלומדים גם תורה וגם חולין (כמובן שלא היו חולין על טהרת הקדש), וצריך לדעת גם את זה וגם את זה. כמובן שזה חרה מאד לרבי הרש"ב, אבל לא היה נאה לו להגיד לו ישירות, אז הוא התחמק – סלח לי, אני חייב ללכת לפגישה, ותוך כדי שהוא קם והלך הוא רמז משהו לרבי הקודם שישב שם, היה נוכח בשיחה, שידע מה לעשות איתו. אז כשהרבי הרש"ב יצא מהחדר פנה אליו הרבי הריי"צ, שהיה אברך צעיר, והתחיל לדבר איתו במלא התוקף. שמעתי שהתפארת בפני אבי שיסדת ישיבה, שאף רב לא הצליח לעשות, ישיבה מפוארת בה לומדים גם תורה וגם חולין. אז התחיל לרדת עליו (כתוב שם כל הלשון, אבל אומר בקיצור) – אתה עם הארץ פשוט, איזה הבנה והשגה יש לך. אתה שקוע בכסף שלך, כל הראש שלך רק בלהשיג עוד כסף, ומה אתה מבין בכלל ברוחניות?! מה אתה מבין בתורה?! אתה איש פשוט, כלך מישיבות. כך צעק עליו שעה ארוכה, ובבושות גרש אותו מהחדר.

ליובאוויטש איז עמידה בתוקף

כשהרבי הריי"צ הוא כבר רבי. אז היו ישיבות לא רק בליובאוויטש אלא בעוד מקומות, והיו ישיבות בשביל נוער לא הכי הכי – בשביל לחזק את הנוער. אחד ממנהלי ישיבות השדה שהיו קשורות לליובאוויטש בא ליחידות אצל הרבי הריי"צ. בין היתר, כששאל כל מיני שאלות על הניהול, סיפר לו שבישיבה אצלו יש בעיירה – כמנהג רוסיה בימים ההם – מועדוני נוער. היו מועדונים של נוער יהודי בלבד, אבל זה היה מעורב – גם בנים וגם בנות. כמו שאותו גביר חשב שלעשות ישיבה עם חולין זה הישג עצום, היו הרבה הורים (לא החסידים האמתיים) שחשבו שהדבר הזה שאפשר להפגש ולהשתדך זה מצוה, דבר גדול וחשוב, תרבותי ביותר. אז אותו מנהל אמר שאותם הורים שתומכים אצלי בישיבה הם אלה שהקימו את המועדון. אז יש לי שתי אפשרויות – או לאסור בכל לשון איסור ולנקוט בכל האמצעים למנוע מהבחורים ללכת למועדון, ואז יהיה פה פיצוץ ובלאגן, או להעלים עין, לעשות עצמי שאיני יודע, זה לא ענין שלי, אני פה בשביל לתת את שעות הלימוד שלהם, ומה שעושים מחוץ לשעות הלימוד זה בעיה של ההורים שלהם (ואדרבה, הולכים למועדון בעידוד ההורים, אז מה יש לי להתערב). אם אתחיל להתערב זה יגרום נזק אדיר לישיבה.

כשהרבי הריי"צ שמע את הסיפור הזה הדם שלו רתח. זה בתקופה שהוא היה רבי, וידוע שהדבור היה מאד קשה לו – בקושי הוציא מלה מהפה – אבל הוא כל כך התרגז, כל כך נכנס לסערת רגש, שהוא קם ואמר בחוזק, שלש פעמים (עם כל הקושי שלו לדבר): ליובאוויטש איז עמידה בתוקף. תדע לך שההגדרה של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, ואם יש עקרון מה טוב לתלמיד ברוחניות ומה רע, אז כל הענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, וח"ו שתוותר. אם אתה יודע שהבחור הולך למועדון ואתה יכול למנוע, אפילו אם נדמה לך שזה יעלה בנזק לישיבה, אבל תדע שהענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף.

כסף קטן

בשנות המהפכה ממש, ע"ה-ע"ו: באיזה שלב במהפכה היה מחסור במדינה במטבעות קטנות. היות שלא היו מטבעות קטנות אי אפשר היה לקנות בחנות כי לא היה עודף. היו לאנשים שטרות, אבל לחנווני לא היה עודף לשלם, אז אי אפשר היה לקנות. אז מה בא לרבי הקודם לעשות? הוא לקח ניירות וכתב על ניירות סכומים של כסף, וחתם את החתימה שלו, וכך הוא הוציא כסף. כל החנוונים קבלו את זה בשמחה, ובמשך חודש שלם השתמשו בשטרות של הרבי הריי"צ בתור כסף קטן, עד שהכומר שהיה שונא ישראל גדול, ימח שמו וזכרו, הלשין לממשלה שהאברך הריי"צ מדפיס כסף ושהוא מורד במלכות. כל הסיפור הזה תפס חודש אחד. זו היתה סכנת נפשות, וכנראה שאביו נתן הוראה שיאספו חזרה את כל הכסף, וביני וביני הגיעו כבר מטבעות קטנות מטעם הממשלה. הבעיה הזאת היתה בכל המדינה, בכל רוסיה, אז היו חייבים לטבוע מטבעות, וכך היה.