בשנת 1981, הגיע שליח צעיר לווינה, בירת אוסטריה. הרב יעקב בידרמן החל לפעול עם הקהילה היהודית במקום ולקראת חודשי תשרי, ערך מגבית בין יהודי העיר. להפתעתו הרבה, הוא קיבל מעטפה מאחד היהודים המפורסמים בעולם, שלא היה לרב בידרמן כל קשר איתו. היה שם צ'ק צנוע מאת הפסיכותרפיסט פרופסור ויקטור פרנקל.
חלפו 15 שנים ולמשרד של הרב בידרמן, נכנסה אישה מבוגרת מקומית. היא הגדירה את עצמה כשליחה הראשונה של הרבי בווינה. היא סיפרה כי בשנת 1959 ביקרה אצל הרבי ביחידות והרבי ביקש ממנה למסור דרישת שלום לפרופסור פרנקל ולומר לו שיהיה חזק וימשיך בעבודתו בנחישות. כאשר שבה לווינה, הלכה לבית החולים בו עבד פרנקל ושם אמרו לה כי בשבועות האחרונים הוא לא הופיע בעבודה. היא צעדה אליו הביתה והתפלאה למצוא אותו בפנים נפולות. התברר כי הוא שרוי במשבר מקצועי, משום שעמיתיו מזלזלים בגישה הרפואית אותה פיתח והוא חסר חשק להמשיך הלאה. אמנם המילים של הרבי הגיעו אליו בדיוק בזמן והחיו את נפשו. יצוין כי תקופה אחר כך, הוא פרסם את ספרו המפורסם 'האדם מחפש משמעות' שנמכר מאז במיליוני עותקים.
פרנקל פיתח את גישתו הייחודית בין תאי הגזים באושוויץ. כדי לשמור על שפיות דעתו, הוא נהג לערוך תצפיות על האסירים האחרים כאילו הם משתתפים בניסוי אצלו. הוא הבחין בתופעה מרתקת שהדהימה אותו: היו אנשים שנשאו כוחות להמשיך להיאבק ולשרוד והיו כאלו שאיבדו את הכוח. הוא ניסה להבין את הסוד: מה נותן את הכוח לשרוד? מה מבחין בין החזק ובין הנואש?
התגלית שלו הייתה מילה אחת: מניע (או בשפתו המדויקת: משמעות). אנשים שהייתה להם סיבה לחיות בשבילה – נאבקו ושרדו ואילו אנשים שאיבדו את הטעם לחיות, כשלו. מתוך כך הוא החל לייצר עבור אנשים משמעות לחיים. היה שם מדען שרצה להתאבד, ופרנקל עורר אותו לכך שהעבודות המדעיות שלו זקוקות להשלמה ולכן חשוב לו לשרוד. אצל אדם אחר הוא עורר את המניע לשרוד בכך שיש לו בן בחוץ לארץ שזקוק לו. וכן הלאה.
הוא סיכם את השיטה שלו במשפט אחד מהמם: אם יש לאדם למה למענו יחיה, הוא יוכל לשרוד כל איך!. [יצוין כי הרבי כותב בשנת תשכ"ט: "גיליתי עניין מיוחד במשנתו של ד"ר פרנקל"].