ביאור: קיצוניות שלילית וחיובית (מלכיאלי)

הרב אריק מלכיאלי ע"פ באתי לגני תש"י

באופן כללי ביהדות ההנחיה להתנהג בצורה שקולה זהירה ובדרך המיצוע.

וכמו שהאריך בזה הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א):

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם . והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות, ריחוק שוה. ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית.

אלא שכמו בכל כלל ישנם דברים היוצאים מן הכלל.

ישנם מקרים מסוימים שבהם הקיצוניות היא הדרך הנכונה:

קיצוניות מתקנת

א. במקרים בהם האדם כבר הורגל להתנהג בצורה שלילית הקרובה לקיצוניות בצד הלא טוב. במקרה כזה יש צורך לנהוג בקיצוניות מתקנת.

וכמו שביאר רמב"ם (שם, פרק ב):

"מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני , וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה. והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה".

מקצוען בעבודת ה'

ב. אך דרך זו היא לא רק במקרי דיעבד, ישנו מסלול נוסף לכתחילה של עבודת ה' בדרך של 'למעלה מטעם ודעת'.

כדי להבין זאת בצורה יסודית ראשית יש צורך להוקיע  ולהבדיל בין הקיצוניות המגונה והשלילית הבאה בביטוי של הנהגה חסרת אחריות, מחמת חוסר שיקול דעת - לבין 'קיצוניות' חיובית ביותר למעליותא, שעניינה התמסרות מוחלטת וטוטלית לרעיון נעלה. למשל במישור המקצועי, מה שעושה את ההבדל בין בעל מלאכה רגיל לבין מומחה, כגון בתחום הרפואה, הוא רמת השקיעות והמיקוד שלו בעניין מעבר לנוהל והסטנדרט הרגיל. ברור שאנו לא נכנה רופא כזה כ'קיצוני' אלא כ'מקצוען'.. כך גם בעבודת ה', יש מי שהעיסוק בכך הוא בצורה מוגבלת ויש מי שמשקיע בכך 'אובר'.

בעבודת ה' בעולם הזה בכלל הדבר מאוד משמעותי – העולם מעצם בריאתו הוא מעלים ומסתיר על האמת האלוקית (עולם מלשון העלם) ולכן סולם הערכים שלו מעוות ולא מאופס. עניינים, תחומי עניין, או אנשים חסרי תוכן פנימי יכולים לתפוס את הכותרות הכלליות והאישיות.

בדיוק כמו בבית משוגעים מה ששם נחשב כדרך המיצוע הנורמטיבית ומקובלת ,הרי שאצל אנשים נורמלים זה מוגדר כחוסר שפיות טוטלית –

כך בדיוק במקבילה הרוחנית :מה שנחשב נורמלי, סביר וממוצע בעולם הזה, יכול להיות במדד האמיתי  משהו הזוי לחלוטין..

לשם כך על האדם החי  בעולם, מדי פעם ישנו צורך קיומי ואמיתי לאפס את ההגדרות והתפיסות האישיות ולראות שבאמת היעדים שלו מכוונים לכיוונים האמיתיים.. אחרת, ללא חשבון נפש אמיתי, ההשענות על האינטואיציה האישית המגושמת  יכולה לגרום שלפתע פתאום ומבלי משים הוא יהיה  מנותב ע"י הג.פ.ס. הערכי הקלוקל והלא מעודכן, ולמצוא את עצמו בסביבה עויינת, בג'ונגל רוחני המוקף חיות רעות..

אך ישנו רובד עמוק יותר הזקוק לתמיכה דווקא באמצעות הכוחות העל מודעים שבאדם, באנרגיה הלא גבולית שלו.

הסיבה לכך היא שכשמדובר בעבודת ה' שהוא אין סוף .הרי שהתנהלות בגדרי השכל הוא בעייתי.

וכך הם דברי הרבי הריי"ץ (באתי לגני תש"י):

וביאור הענין הוא דהנה אור אין סוף הרי לית מחשבה תפיסא בי' כלל, והוא למעלה מגדר השגה. דכל השגה, הנה גם היותר נעלית,הרי הוא בגדר השגה עכ"פ.אבל מה שאינו בגדר השגה הרי א"א שיותפס בהשגה כלל. וכדאיתא בסש"ב פי"ח: 'ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא בי' כלל - הכל כפתיים אצלו יתברך כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך'. דבכדי להגיע לעצמותו ית' הוא ע"י ביטול הרצון שלמעלה מטעם ודעת, ולכן נק' בחינה ומדריגה זו בשם שטות.

כשם שהעובד עם אנשים מסויימים הדוברים שפה מסויימת אם הוא חפץ לתקשר איתם הוא חייב לדבר בשפתם הם, כך בדיוק כדי לתקשר עם האין סוף יש לדבר בשפה של 'אין סוף'. במקום כזה השכל וההיגיון האנושי הופכים להיות לא רלוונטיים לגמרי. כמצות לאחר פסח וכאתרוג לאחר סוכות..

על זה נאמר בתהילים 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. זה לא מצב של דיעבד שעל אף שאני כבהמה אני עדיין איתך – ההיפך הוא הנכון. דוקא בזכות כך שאני מתנתק מהשעבוד לשכל ומגבלותיו ,ומתרומם לרמת השפה האלוקית שיש לה קודים משלה- אז, ורק אז, אני באמת מחובר. השפה האלוקית מורכבת מתמימות, פשטות, ביטול וקבלת עול ועבודה למעלה מהרגלים ומוגבלות 'בכל מאודך'..

מקורות: באתי לגני תש"י