מאת הרב שמואל רסקין
לא קשה היה להבחין כי הפועל המבוגר המתרוצץ עם דלי המלט על הפיגומים של חברת סולל-בונה (עבור מפעלי ים המלח), אינו סתם פועל בנין. ההליכה שלו, הזקן הארוך, הפנים המאירות והמבע המיוחד בעיניים סותרים מעט את סרבל העבודה המגושם והמלוכלך. עם סיום העבודה, מחליף הפועל את בגדיו בבגדי תלמיד-חכם, והנה לפנינו החסיד הגדול רבי חיים משה אלפרוביץ.
רבי חיים משה היה שריד לדור של אמת, ככל שקידש את המלאכה ואהב אותה, כך שנא את הרבנות והשליטה. הוא ברח מהכבוד, והכבוד לא רדף אחריו, רבי חיים משה פשוט לא היה מעוניין בו.
יום אחד ניגש מנהל העבודה לרבי חיים משה והצעה מפתה בפיו: ראה, מכבר שמתי את לבי על עבודתך המסורה, על היושרה וההגינות שלך, על כישוריך הברוכים שאינם עולים בקנה אחד עם עבודת הכפיים הקשה בה אתה עוסק. הייתי מעדיף אותך לצדי במשרד הממוזג, כאן תוכל לעבוד כמנהל חשבונות בתנאי משרד. לא עוד שמש קופחת וגב דואב, כאן במשרד תקבל את העבודה הראויה לאישיות שכמוך.
למרבה הפלא סירב רבי חיים משה בנחרצות. "לא!" הוא אמר "מקומי על הפיגומים, רצוני לעבוד בכל כוחי – עבודת כפיים. כך נשאר הראש חופשי ופנוי לחשוב דברי תורה ורעיונות מעולם החסידות והקבלה. חבל, חבל לי להכניס גם את הראש לתוך העסק, חשוב לי שהראש – מלך האברים – יהיה עסוק במה שבאמת חשוב...".
תיקון לסיפור
מאת הרב יואל בייטש
ר' חיים משה היה "מגיש", זה המגיש אבנים ל"תפסן", הוא המומחה המניח אותן זו ע"ג זו. מנהל העבודה שחיבב את החסיד רצה שישתלם במקצוע התפסנות, וכך ירוויח יותר. ר' חיים משה סירב בכל תוקף.
את הסיפור הזה שמעתי מדודי זקני ר' אברהם מייזיליש, שנוכח באופן אישי בהתוועדות חסידית בירושלים, לשם פרץ בהפתעה גמורה מנהל העבודה של ר' חיים משה אלפרוביץ', שהיה קומוניסט, שם הוא פנה אל החסידים בזו הלשון: "חברים! חבר משה מתנגד להיות תפסן... תשכנעו אותו"
החבר'ה המשועשים החלו להציק לו.. ואחרי שכלו כל הקיצים, הוא התפרץ עליהם ואמר "כשאני "מגיש" הראש פנוי לתניא וכו"...
כדאי לספר זאת נכון, משלוש סיבות:
- ההדגשה שר' חיים משה סירב בתוקף לומר את הסיבה, ולא מיד השוויץ וסיפר לכל העולם כמה הוא בינוני. עד שהחברה עשו לו את המוות.
- איזה רושם פעל על מנהל העבודה הקומוניסט הכפרן שהטריח עצמו בלילה, להתוועדות חסידית, רק בשביל זה..
- עד היום כשאני מספר את הסיפור, ומזכיר את ה"תפסן" ו"המגיש" אנשים צוהלים, היות ואלו מושגים ידועים שקיימים עד היום בעולם הבנייה, זה מעניק אותנטיות רבה לסיפור.
עוד על ר' חיים משה
מתוך תשורה לחתונה של נינו בעריכת אח החתן רמ"מ אוירכמן
הוא היה ״מגיש״, כלומר אותו ״פועל שחור״ המגיש לבנאי המומחה לבנים וטיט. כל הפועלים הכירו את ״אדון משה״ (משום-מה לא קראו לו ״הרב משה״) שבעת עבודתו אינו מדבר עם איש, לא משוחח ולא עונה ואפילו לא מעשן, כי הרי שכיר-יום הנהו, ואם חלילה ידבר יהיה מעין גזלן, המקבל שכר עבור יום-עבודה שלם בעד שבחלק ממנו – קטן או גדול – לא עבד אלא פטפט או עישן... ודין פרוטה כדין מאה. ההערצה שרחשו אליו בירושלים הייתה בלתי מסוייגת. גם מנהל העבודה נמנה עם מעריציו וביקש, ממש הפציר בר׳ חיים-משה שיסכים לעבור קורס-טפסנות כדי שיוכל להרוויח פי כמה מעבודתו, שהרי ״ילדים קטנים בביתו״.
ואז קרה הסיפור הנ"ל.
ר׳ חיים-משה מיאן וטען בתוקף: ״שמעתי במו אוזניי מהרבי ש׳יגיע כפיך כי תאכל׳ – יגיעת כפיך ולא יגיעת ראשך.
כשאני מגיש, אין לי צורך להשקיע ראשי בעבודה, והוא פנוי לחזרה על משניות בע״פ, על תניא בע״פ ותהילים בע״פ, אבל אם אצטרך להיות טפסן, הראש יהיה עסוק בבניה מדויקת של תבניות יציקה לבטון, בהטלה מדויקת של חוט האנך וכדומה, ואז לא אוכל לחזור על דברי-תורה״. להפסד כזה, ר׳ חיים-משה לא מוכן כלל וכלל. במקום ללמוד טפסנות, העדיף לנצל את זמנו אחרת. הוא דאג להכשיר את מטבח-הפועלים שבמקום ופיקח על משגיח כדי שהכל יהיה כשר – למרות שהוא עצמו מעולם לא אכל שם...
קשרים
פרשת ויצא - וישם מראשותיו.
- גם בדור הפייסבוק והוואצאפ, הסטטוסים והלייק, אפשר וצריך להשאר עם הראש מעל המים, לא משועבדים לחלוטין למכשיר הקטן. בסמארטפון זה נקרא "מצב טיסה". (הרב שמואל רסקין) ראה דרשה - לא לגעת בראש (רסקין), להרחבה.
פרשת ויקהל - ששת ימים תֵּעשה מלאכה
מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 187 (מתוך הספר "שלחן שבת")
בתחילת פרשת 'ויקהל' מספרת התורה, שמשה רבנו הקהיל את בני-ישראל והתחיל לצוותם על שמירת השבת. בתוך הדברים מופיע הפסוק1: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון וגו'".
חז"ל למדו מפסוק זה, שלא רק שמירת השבת היא מצווה, אלא גם העבודה בששת ימי המעשה מצווה2 היא: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות-עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה". כי המלאכה והעבודה, בהיעשותן על-פי התורה ולשם-שמים - אף היא בבחינת עבודת ה'.
כאילו מאליו
אולם הפסוק הזה גם רומז כיצד צריך יהודי להתייחס לעבודה בששת ימי המעשה. הרי משה רבנו מדבר ישירות אל העם, ומה היה טבעי יותר מלומר להם: "ששת ימים תעשו (או תעשה) מלאכה"? אבל הוא אינו אומר "תעשה" אלא "תיעשה".
כאשר אומרים לאדם "תעשה", פירוש הדבר, שעליו להכניס את עצמו בתוך העניין ולעשותו; ואילו כשאומרים "תיעשה", יש בכך משמעות, כאילו הדבר נעשה מאליו, מבלי שהאדם יצטרך להשקיע בזה את כל כוחותיו.
"יגיע כפיך"
וזה, בעצם, מה שהתורה מבקשת ללמדנו: נכון, צריך לעבוד בששת ימי המעשה. זו אפילו מצווה לעסוק במלאכה. אבל לא צריך להשקיע בעבודה ובמלאכה את כל הראש, את כל הנפש.
יהודי נדרש לזכור תמיד, שהעבודה והמלאכה אינן תכלית החיים, אלא רק אמצעי לפרנסה וכדומה. החיים האמיתיים הם חיי-הרוח - לימוד התורה, התפילה, ההתעסקות בקיום המצוות, עשיית מעשים טובים וכיוצא באלה.
רעיון זה רמוז גם בפסוק3 "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך". ההדגשה כאן היא על "יגיע כפיך". רק את הידיים-הכפיים, כלומר, כוחות העשייה, יש להשקיע בעסק ובמלאכה; אבל את הראש ואת הנפש יש לשמור פנויים לתורה ולעבודת ה'. כשיהודי נוהג כך, הוא זוכה ל"אשריך וטוב לך".
שהשבת תהיה שבת
יבוא מישהו וישאל: "אם לא אשקיע בעסק את כל כוחותיי ונשמתי, איך אבטיח את הצלחתו ואת שגשוגו?". על כך יש להשיב, שצריכים גם אמונה בקב"ה. יהודי מאמין, שבסופו של דבר, הפרנסה באה מאת הקב"ה. תפקידו של האדם הוא להכין 'כלי' שבאמצעותו יקבל את ברכת-ה', ולכן עליו לעבוד ולעסוק במלאכה; אבל מי שקובע אם ירוויח מהעבודה וכמה - זהו הקב"ה.
אם-כן, כאשר הקב"ה אומר, שיהודי לא צריך להשקיע את כל-כולו בעסקיו - מכאן שהדרך לקבל את הברכה האלוקית ולבסס את העסק היא דווקא כאשר מקיימים את רצון ה' ולא כשעושים את ההפך מזה. האדם הרוצה אפוא בהצלחת עסקיו, צריך להימנע מלהשקיע בהם את כל הנפש, שכן זהו רצון ה' ובדרך זו דווקא הוא נותן את ברכתו.
כאשר יהודי עובד בששת ימי המעשה על-פי הדרכת התורה, גם השבת שלו שונה. אין לו כל קושי להפנות את כוחות נפשו לעניינים שברוח, ואין הוא חושב ומהרהר כל הזמן בעסקי החולין שלו. כך יש לו חיים יהודיים אמיתיים, הן בימי החול ועל אחת כמה וכמה בשבת.
- ראה ערך יגיע כפיך.