[כפי הנראה הסיפור דלהלן הוא על אהרן גורדון, רופא שנולד בווילנא, ולמד רפואה בפדואה - עיר בצפון איטליה - בשנת 1695-1692. ב-1713 קיבל מאוגוסט השני, מלך פולין, תעודת-חסינות המקנה לו זכות לגור מחוץ "לרחוב היהודים" בווילנה ולעסוק ברפואה ללא הפרעות. (יהדות ליטא ג' עמ' 136)]
הסיפור המקורי
בהשלים ר' אהרן את חוק לימודיו בפדואה, שב לארצו באניה, והנה אחזה רוח סערה בכנפות האניה והשליכה אותה לחוף ארץ ספרד. האניה נשברה, ור' אהרן נמלט בעור שיניו, בעירום וחוסר כל.
בהציגו כף רגלו על אדמת ספרד, אשר הקיאה את היהודים מתוכה ואסרה על כל איש יהודי לבוא בגבולה, בעונש מות, התנכר ר' אהרן ויתהלך באשר התהלך להחיות את נפשו, ויבוא באחת מערי המדינה ויגר שם ימים אחדים. והנה חג הפסח קרוב לבוא ואין תקוה לאכול מצה בעיר זו. ויזכור את דברי האנוסים הנמצאים בספרד לרוב, וישת עצה בנפשו לחפש ולמצוא אחד מהם ולהתרועע לו.
מה עשה? עמד בשוק שמכורים שם ירקות בערב פסח, לראות האם יבוא איש לקנות מהירקות העולים על השולחן בסדר ליל פסח. והנה מרכה כאחת המרכבות הגדולות לגדולי העיר. ותעמוד המרכבה, ואיש נשוא פנים ונכבד נצח מאת מרכבתו, ויצו לעבדו לקנות ירקות. ר' אהרן שמר את פעמי המרכבה והנה היא באה אל היכל גדול. משרתים רבים יוצאים ונכנסים כבהיכלתי שרים. ויעמוד אהרן בפתח השער ויבקש את העבדים להגיד לאדוניהם, כי איש אחד רוצה לדבר עמו. אדוני הבית הרשוהו לבוא, ובבואו אמר לו: "הנני מוסר נפשי בידך אשר תוכל למסור נפשך בידי. עברי אנכי, וגם אתה עברי כמוני. ואת אלהי השמים אתה ירא כמוני. היום ערב חג פסחנו. ספחני נא על שולחנך למען לא אמות מרעב". ויגער בו האדון כמה פעמים, עד אשר השביעו באלקים כי לא ייודע הדבר. אז התודע אליו.
ויהי בערב ויוליכהו אדון הבית אל שדרות חדרים מתחת לארץ ערוכים ביופי ובהדר ושמורים לחג הפסח, ושלחן ערוך כהלכות הסדר, ועמו רק אשתו ובנו הבכור. כי גם משאר בניו העלים כי הוא יהודי, אשר לא מצאם עוד ראויים לגלות להם סודו זה. ר' אהרן היה עמו כל ימי החג וכחדש ימים אחריו. שכר לו האדון האנוס הזה אניה לשוב לארצו, ויש פניו במשאות ולהוצאות הדרך.
מקור: פסח - ילקוט לחג החירות - הרבנות הצבאית הראשית תש"ט עמ' 60 מתוך כתבי ש.י פין, תר"כ [הנ"ל היה מהמשכילים, אבל תוכו אכול קליפתו זרוק]
גירסה ספרותית
חגי ישראל ומועדיו ח"ב עמ' 707, כאן שינו את מיקום הסיפור לרומא, וגם הוסיפו פרטים על מבחן כדי לוודא שהאורח יהודי.
תקציר
בתקופה שבה התרחש סיפורנו, היה אסור ליהודים להימצא ברומא. אך הלל, היה סוחר יהודי שנאלץ לבוא לרומא מפעם לפעם לרגל עסקיו כשהוא מסתיר את זהותו היהודית. פעם, הוא נתקע ברומא בערב פסח ולא הספיק לחזור הביתה. הוא היה מדוכדך מאוד. מהיכן ישיג מצות והיכן יערוך את הסדר.
פתאום נצנץ במוחו רעיון. קשה להאמין שבאמת אין יהודים ברומא. סביר יותר להניח, שהם מתחבאים באיזשהו מקום, ואם יש יהודים – הם מוכרחים לבוא לשוק לקנות מרור לשולחן הסדר. הוא החליט להמתין בשוק ולמצוא את היהודי שקונה מרור בהיחבא. חלפה שעה ועוד שעה, והיום החל להחשיך והלל לא ראה דבר. הוא כמעט התייאש, עד שראה את מרכבתו של ראש העיר נכנסת לשוק. ראש העיר נעמד לשוחח עם הקהל, ועוזרו האישי רץ בזריזות לאחד הדוכנים וביקש עלי חזרת. להלל לא היה ספק כי זה מה שהוא חיפש.
הוא ניגש לביתו של ראש העיר, ביקש לשוחח עמו ביחידות ואמר לו בצורה ישירה: אני יהודי ורוצה להצטרף אליך לשולחן הסדר.
ראש העיר סימן לו לדלת צדדית, שהוליכה למרתף ושם הוא מצא שולחן ערוך לחג. הוא היה מאושר. הלל עשה עמם את כל הסדר, אך בסוף הסדר, אחרי ברכהמ"ז, הוגשה לשולחן עוגת גבינה. הלל היה צריך להחזיק את עצמו כדי לא להתעלף. עוגת גבינה אחרי ארוחת החג הבשרית. למה רימיתם אותי, זעק לראש העיר והאכלתם אותי טרפות? ראש העיר דחה את דבריו ואמר כי הם סוברים, שאין איסור באכילת גבינה אחר בשר. הרוגע של ראש העיר העלה את חמתו והוא פרץ בבכי מר.
אחרי שני רגעים, פנה אליו ראש העיר ואמר: אילו טעמת מהעוגה, היית רואה שהיא אינה עוגת גבינה אלא פרווה. פשוט, היינו מוכרחים לוודא כי אתה באמת יהודי כשר ולא מרגל מטעם הכנסייה... עכשיו נוכל לשמוח באמת בשמחת חג הפסח.
הסיפור המלא
סיפורנו מתרחש בזמן בו שלטה האימפריה הרומית בעמים וארצות ושמה הלך מסוף העולם ועד סופו. העיר רומי עצמה נחשבה אז כמרכז העולם וכעיר החשובה והעשירה ביותר עלי אדמות. בין החוקים הרבים ששלטו באותה תקופה ברומא היה אחד שאסר על יהודים את הכניסה לעיר. לא זו בלבד שלגור בעיר או לנהל בה עסקים נמנע מהיהודים, אלא נאסר עליהם אפילו לעבור בה ולהציב בה מדרך כף רגל. למי שעבר על חוק זה, היה צפוי עונש מוות.
באותם הימים אירע שסוחר יהודי מפורסם בשם ר’ הלל, נמצא פעם בחשאי ברומא לרגל עסקיו. בגלל שיטפונות שאירעו באביב כרומא וסביבתה, לא הצליח ר’ הלל לחזור הביתה לפסח שהתקרב ובא. המחשבה לבלות את חג הפסח בעיר זרה, ובמיוחד ברומא זו המסוכנת ליהודים, גרמה לר’ הלל טירדה רבה. אולם מאידך לא הייתה לו כל ברירה והיה עליו למהר ולטכס עיצה, כיצד והיכן יבלה את החג ואיך יצליח להשמר מהאיסור החמור של אכילת חמץ וכיצד יוכל לקיים את מצוות אכילת מצה בפסח.
הזמן חלף מהר והנה כבר ערב פסח אחר הצהרים ור’ הלל עדיין אינו יודע, היכן הוא עומד בעולם. רק עתה הוא הרגיש את טעמה המר של הגלות ואז היה חפצו לחוג את חג החירות והגאולה ככל משפטו וחוקתו. ברוב יאושו עלה בדעתו רעיון. אין ספק, אמר לעצמו. כי חיים ברומא יהודים, המתכוננים עתה בהסתר ובהחבא לקבלת פני החג. הוא החליט ללכת לשוק ולראות אם מישהו קונה מוצרים "פסחיים" מובהקים. כגון חזרת למרור שהיהודים שמים על קערת הסדר. מי שקונה בערב פסח אחר הצהרים חזרת הוא בוודאי יהודי, השומר מצוות בהסתר ור’ הלל היה בטוח כי הוא כבר ימצא את הדרך, איך לבלות את החג במחיצתו של קונה ה"מרור".
בעומדו כך בשוק ובהתבוננו לצדדים, הבחין ר’ הלל לפתע בכרכרה הדורה, שהתקרבה לשוק וממנה ירד לא אחר מאשר ראש העיר רומא בכבודו ובעצמו. ר’ הלל לא האמין למראה עיניו, כאשר ראה שראש העיר ירד מהר מהכרכרה ולחש משהו לאזני משרתו. שניגש אל אחד ממוכרי הירקות וקנה אצלו חופן של חזרת. לקהל הרב, שהתאסף סביב הכרכרה, הסביר ראש העיר, כי הוא בא במיוחד, כדי לעמוד על מצב הענינים בשוק, וכדי לראות אילו שיפורים אפשר להכניס שם לטובת האוכלוסיה. מיד אחרי שהמשרת קנה את החזרת, חזר ראש העיר לארמונו.
לר’ הלל לא היה צל של ספק, כי ראש עירית רומא - העיר אשר בה אסור ליהודי לגור ואפילו להימצא - הוא יהודי. ולא זו בלבד, אלא יהודי דתי. הבא בעצמו לשוק, כדי לקנות את המרור לליל הסדר. הבעיה שניצבה עתה בפניו, כיצד להגיע אל ראש העיר ובאיזה אופן לגלות לו את סודו. הזמן היה קצר ור’ הלל הלך מיד אל הארמון וביקש ראיון עם ראש העיר בעניין חשוב, שאינו סוכל דיחוי "אני מבקש את תשומת לבך רק לרגעים אחדים - אמר ר’ הלל לראש העיר בפתח דבריו - ואני מקווה שתוכל לעזור לי. אני יהודי והערב הוא ליל התקדש חג הפסח שלנו. התעכבתי כאן ברומא שלא באשמתי ולאחר שנוכחתי לדעת. בראותי את קניית החזרת, כי כבודך יהודי, אני מבקש להיות אורח אצלך בשמונת ימי החג. אני אשלם כמובן כמה שתבקשני".
ראש העיר שמע בשקט את דברי ר’ הלל ולא ענה לו במלה אחת. במקום זה הוא אחז בזרעו של ר’ הלל והכניסו לחדר שני, שם פתח דלת סודית, שהובילה לאולם תת קרקעי גדול, שהיה חלק מדירת סתר. באולם זה עמדו שולחנות מוכנים כל טוב וריח של מאכלי יום טוב עמד בחללו של המקום. "כאן מצד שני תמצא חדר בשבילך" - אמר ראש העיר לר’ הלל. והושיט לו יד ידידותית לברכת שלום עליכם.
בהגיע שעת המנחה דפק משרת על דלת חדרו של ר’ הלל וקרא לו ללכת להתפלל. ואכן בית כנסת יפה ומהודר שכזה לא ראה ר’ הלל מימיו. הקירות היו עשויים מאבני שיש יקרות, המנורות היו ריקועי זהב טהור ועל התקרה ציורים אמנותיים בעלי רמה. לבושו של הקהל בבית הכנסת היה חגיגי וכל האווירה הזכירה התרוממות הרוח, כל זה לא התאים למה שר’ הלל דימה בנפשו כאווירת בית כנסת מחתרתית, שבואיו חיים בפחד מתמיד מאימת השלטונות.
לאחר תפילת המנחה אמר הציבור את סדר קרבן פסח. בתום תפילת הערבית איחלו המתפללים איש לרעהו חג שמח וכל הקהל נכנס לאולם האוכל הגדול שליד בית הכנסת, כדי לערוך שם את ה"סדר". ר’ הלל, אותו הושיבו בראש השולחן, שוב לא האמין למראה עיניו. הזאת רומא, העיר שבה אסור ליהודי לגור? האין זו הוכחה לכך שהגויים, עם כל הגזרות שיגזרו על היהודים, לעולם לא יצליחו להתגבר על רוח התורה המפעמת בעם ?...
הנה עם ישראל חי גם כאן כרומא והוא נצחי יחד עם תורתו. אולם בשבתו ליד השולחן. תוך כדי סעודה, הוא ראה דבר שהקפיץ אותו פתאום ממקומו. לתמהונו הרב הבחין בכך. שאחד המשרתים הגיש לשולחן פרוסות פרוסות של עוגת גבינה, והאורחים לקחו ממנה ואכלו לתאבון. מה קורה כאן? – שאל את עצמו ר’ הלל בחרדה. האם הוא נמצא בין יהודים, או חס שלום .. האם יהודים אינם יודעים שאסור לאכול גבינה אחרי בשר?
בבקשו סליחה הוא פנה אל ראש העיר גם כבעל הבית ושאלו. אם אין. יודעים כאן את הדין, שאסור לאכול חלבי אחרי בשרי. "אני הרי חשבתי שאתם יהודים שומרי מצוות" - קרא ר’ הלל בזעם כשדמעות עומדות בעיניו. "אני הרי אכלתי אצלכם את הסעודה הראשונה של פסח ומי יודע אם לא נכשלתי באסור החמור של חמץ בפסח".
במקום להשיב על דבריו, ביקש ראש העיר את ר’ הלל שיטעום אף הוא מעוגת הגבינה הטעימה. ואשר לעבירה על חלב אחרי בשר. החל להביא ראיות שאין הדבר נורא כל כך וכי אצלם בכלל לא גורסים שזו עבירה, וכו’ וכו’. מדבריו היה ניכר כי הוא מחזיק את עצמו ללמדן גדול, וזה עוד יותר העלה את חמתו של ר’ הלל... לאחר דין ודברים נוכח בעל הבית לראות עד כמה נפגע ר’ הלל מדבריו והוא נענה ואמר: "להוי ידוע לך, אורח יקר, כי עוגת ה"גבינה". שכולנו אכלנו כאן, היתה על טהרת הקדש וממילא היא היתה "פרווה" (לא בשרי ולא חלבי) במאה אחוז. ואילו את דיני בשר וחלב אנו מקיימים לא פחות ממך".
"ומדוע זה לא אמרתם לי מיד? - הקשה ר’ הלל - מדוע גרמתם לי כל כך הרכה צער ועגמת-נפש?" "עליך להבין - השיב ראש העיר - כי היה מקום לחשד, שמא מרגל אתה, שנשלח כדי לגלות סודנו. רצינו לנסותך ועתה שעמדת בנסיון והחשד בטל, הבה נשמח כולנו בשמחת חג הפסח, חג החרות והדרור..."
עיבוד נוסף
אתר צא"ח מצב-רוחו של הלל, הסוחר המפורסם, היה קרוב לדיכדוך. נסיעתו החשאית לרומא נתמשכה יותר מהמתוכנן. לפי תוכניתו המקורית היה צריך להימצא זה מכבר בביתו, במחיצת בני- משפחתו, ולהתכונן יחד עמם לחג-הפסח. אבל הקב"ה רצה, כנראה, אחרת. הנה, הגיע כבר ערב-פסח ועליו לעשות את החג ברומא.
באותה תקופה חל איסור חמור על הימצאותם של יהודים ברומא. יהודי שהיה מעיז להציב את כף רגלו על אדמת העיר היה צפוי לעונש מוות מיידי. אבל מה יעשה סוחר גדול כהלל, כאשר עיסקא חשובה ביותר תלוייה בהסכמתם של כמה אנשים ברומא? הוא החליט להתחפש לנוכרי ובדר זו נכנס אל העיר והסדיר בה את עסקיו, שנתמשכו, כאמור, יותר מהמתוכנן.
אין פלא אפוא שהוא היה מדוכדך. וכי מה יעשה לבדו בעיר נוכריה? היכן יערו את ה'סדר'? מניין ישיג מצות? כיצד יישמר מאכילת חמץ בפסח? המחשבה שעליו לחגוג את חג- החירות בתנאים כאלה, גרמה לו עוגמת-נפש עמוקה ביותר.
ולפתע נצנץ רעיון במוחו: "קשה להאמין שאכן אין ברומא יהודים", אמר בלבו. "ודאי חיים בה יהודים המסתירים את עובדת יהדותם. אם כן, אצא לשוק ואראה אם מישהו קונה מוצרים 'פסחיים' מובהקים, כגון חזרת למרור וכדומה. מי שיקנה דברים כאלה, יש להניח שהינו יהודי".
הרעיון הזה הפיח בלבו תקווה והוא מיהר לצאת אל השוק. הוא עמד והתבונן סביבו שעה ארוכה ולמרבה צערו לא מצא את אשר חיפש. חלפה שעה ועוד שעה, השמש כבר החלה לנטות לכיוון מערב, והלל כבר היה קרוב לייאוש. ולפתע הבחין בכרכרה הדורה שהתקרבה אל השוק וממנה ירד לא אחר מאשר ראש-העיר בכבודו ובעצמו. הלל, שהתבונן בו היטב, ראהו לוחש משהו למשרתו, והלה ניגש אל דוכן ירקות וקנה ...חופן חזרת! בינתיים התאסף קהל רב סביב כרכרתו של ראש-העיר, וזה הסביר לקהל, שבא במיוחד כדי לעמוד על מצב העניינים בשוק וכדי לראות אילו שיפורים ניתן להכניס בו...
אבל הלל כבר ראה את מה שראה. הוא גם הבחין, שברגע שהמשרת חזר עם החזרת עלה ראש- העיר על הכרכרה וחזר לביתו. ליותר מזה הוא לא היה זקוק.
להלל לא היה עתה ספק בכך, שראש-עיריית רומא בכבודו ובעצמו הוא יהודי. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהודי שומר-מצוות, שבא בעצמו לשוק כדי לקנות את המרור לליל- הסדר. אבל כיצד יוכל הלל להגיע אליו ולגלות לו את בעייתו?
הרבה אפשרויות לא עמדו בפניו, כשהחליט לגשת לביתו של ראש- העיר ולבקש ראיון דחוף בעניין שאינו סובל דיחוי. הוא נתקבל אצל ראש-העיר וביקש לשוחח עמו בארבע- עיניים.
"אני יהודי", פתח ואמר, כשעיניו בוחנות את פני ראש-העיר. "התעכבתי כאן שלא באשמתי ואין לי היכן לחגוג את ה'סדר'. ראיתי קונה בשוק חזרת והחלטתי שאתה יהודי. אני מבקש ממך, שתאפשר לי להתארח בבית בשמונת ימי החג".
כשהלל דיבר היו פניו של ראש-העיר אטומות, רק עיניו הביטו בו בעירנות. כשסיים את דבריו, לא אמר ראש-העיר דבר. הוא קם ממקומו, אחז בזרועו של הלל והכניסו לחדר שני. שם פתח דלת סודית שהובילה לאולם תת-קרקעי גדול. באולם הזה עמדו שולחנות ערוכים וריח של מאכלי-חג עמד באוויר. ראש-העיר הכניסו לחדר צדדי ואמר לו: "כאן תוכל לעשות את החג בביטחון".
הלל לא האמין למראה עיניו. היה נדמה לו שהוא מצוי בתוך איזשהו חלום לא- מציאותי. לקראת שעת המנחה קרא לו משרת לתפילה, והובילו לבית-כנסת קטן, אך יפה ומהודר מאין כמותו. שם התקבצו כעשרים יהודים שחיו חיי-יהדות במחתרת ברומא.
בתום תפילת ערבית איחלו המתפללים 'חג-שמח' איש לרעהו ונכנסו לאולם הגדול כדי לערוך את הסדר. ראש-העיר הושיב את הלל בראש השולחן והוא ממש היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שאינו חולם. "הזאת רומא, העיר שבה אסור ליהודים לגור?!", שאל את עצמו.
ה'סדר' התנהל כדת וכדין, באווירה מרוממת, כאשר הלל, שהיה תלמיד-חכם, מוסיף מפעם לפעם הסברים ומדרשים על דברי ה'הגדה'.
לאחר אמירת ה'הגדה' החלה הסעודה, שאף היא התנהלה ברוח טובה ומתוך שמחה. ולפתע ראה הלל דבר שהקפיץ אותו ממקומו. לתדהמתו ראה את אחד המשרתים מגיש לנוכחים, שאכלו זה עתה בשר, עוגת-גבינה, והכול נוטלים ממנה ואוכלים לתיאבון. "מה קורה כאן?!", שאל את עצמו בחרדה. "האם יהודים אינם יודעים שאסור לאכול גבינה אחרי בשר?!"
"אני חשבתי שאתם יהודים שומרי-מצוות", קרא לעברו של ראש-העיר, כשדמעות חונקות את גרונו. "עכשיו אני כבר לא יודע אם לא נכשלתי באכילת חמץ בפסח".
במקום להשיב על דבריו, ביקשו ראש-העיר להתכבד בעוגת-הגבינה הטעימה, והתחיל להסביר, שאין הם גורסים שזו עבירה לאכול גבינה אחרי בשר, שאין הדבר חמור כל כך וכו' וכו'. מדבריו היה ניכר, שהוא מחשיב את עצמו ללמדן גדול, והדבר הזה העלה את חמתו של הלל.
הלל פרץ בבכי מר כשנוכח עם מי יש לו עסק ועל שולחנו של מי אכל בליל-הסדר. באולם השתררה דממה והכול הביטו ביהודי המתייפח.
חלפו כמה שניות וראש-העיר אחז בזרועו ואמר ברוך: "אתה יכול להירגע, הלל. אנו שומרים על דיני התורה בדיוק כמוך. אילו היית טועם מהעוגה היית מוצא, שאין היא עוגת- גבינה, אלא 'פרווה' - למרות המראה המטעה שלה".
"אז למה לא אמרתם לי זאת מיד?", זעק הלל. "למה גרמתם לי עוגמת נפש כה רבה?"
"עליך להבין", השיבו ראש-העיר, "שהיה מקום לחשד שמא מרגל אתה שנשלח אלינו ברמייה כדי לגלות את סודנו. רצינו להעמידך בנסיון, ושמחנו לראות, שאתה יהודי תמים וירא- שמים. עכשיו נוכל לשמוח באמת בשמחת חג-הפסח"...