מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה סוחב על ראשו מטען גדול של קוצים ורץ כמרוצת הסוס. שאלו רבי עקיבא: מדוע אתה עובד קשה כל כך? אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו אותו האיש: אל תעכבני, שמא ירגזו הממונים עלי. כיון ש'מת אני', ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם.
אמר לו רבי עקיבא: מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו: גבאי המס הייתי, ונושא פנים לעשירים והורג עניים.
אמר לו: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו: שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילו היה לי בן שעומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" או יאמר קדיש - מיד מתירין אותי מן הפורענות. אולם עזבתי אשתי מעוברת, ואיני יודע אם ילדה זכר ומי ילמדו תורה.
נצטער עליו רבי עקיבא צער גדול, והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל אודות האיש ואמרו לו: ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו ואמרו לו: ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא ואפילו במצות מילה לא עסקו.
נטלו רבי עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. אחר כך לימדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות, והעמידו לפני הקהל ואמר "ברכו את ה' המבורך" וקדיש, ועוד לימדו משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, עד שנתחכם מאוד והוא רבי נחום הפקולי (וכמה תלמידי חכמים יצאו ממנו).
באותה שעה התירו המת מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום, ואמר: יהי רצון שתנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדין גיהנום.