הצדיק רבי נחום מטשרנוביל היה עני ואביון. אמנם החסידים תרמו לו הרבה כסף, אך הוא היה נותן הכל לעניים ולא משאיר כלום לצרכי ביתו. כשהגיע בתו לגיל הנישואים, תכננו לה חתונה גדולה כראוי לבתו של הרבי, אבל הגבאי ידע את האמת שאין בקופת המשפחה אפילו רובל אחד לממן את האירוע. בפעם הבאה שהגיע חסיד עשיר לבקר את הרבי, סיפר לו הגבאי את הענין וביקש ממנו שיאמר לרבי במפורש כי הוא נותן את הכסף עבור צרכיו האישיים של הרבי.
אחרי שאותו עשיר יצא מהרבי, הגבאי התפלל בליבו שלא יבוא אף חסיד שיבקש מהרבי את הכסף, אבל בדיוק הגיע חסיד נוסף שחיתן אף הוא את בתו והיה זקוק להלוואה דחופה, והרבי הוציא את הכסף מהמגירה ונתן לו.
הגבאי לא היה יכול יותר להתאפק והתאונן שהמצב בבית כל כך קשה, ואיך הרבי מחלק את כספו לאחרים? הרבי השיב שהוא אכן התכוון לקחת לעצמו את הכסף, אבל לא היה יכול לעמוד בפני תחנוני האיש. ואז הרבי הוסיף ואמר: אני רוצה לשתף אותך בתעלומות לבבי. כשאותו חסיד התחיל לבכות על המצב שלו, רציתי לתת לו את הכסף, אבל אז נכנסה לי פתאום מחשבה, שאולי עדיף לחלק את הכסף לכמה אנשים ולא לתת הכל לאדם אחד. אחרי הכל, יש כאן סכום ענק וחבל לבזבז אותו על אדם אחד. עמדתי והתלבטתי ולא ידעתי מה לעשות, אבל אז הבנתי שזה תעלול של היצר הרע כדי למנוע אותי מלתת את הצדקה. עובדה היא, שכאשר חשבתי קודם לקחת אותו לעצמי, לא באה לי המחשבה הזו שאולי מוטב לחלק אותו לחמשה אנשים ולא לקחת הכל לאדם אחד...