פסק-חסד של הרמב"ם - אדמו"ר הזקן, רבי שלמה קרלינר והרמב"ם

הסיפור בקצרה

חסיד של אדמו"ר הזקן לא זכה בילדים ולמרות כל בקשותיו לא עלה בידו לזכות להבטחה מפורשת מפי הרבי. פעם חזר והפציר באדמו"ר הזקן לקבל הבטחה לילדים, ופתאום אומר לו הרבי: "ראה, בעוד כמה ימים, בתאריך כ' טבת, הצדיק רבי שלמה מקרלין עורך התוועדות גדולה, סע אליו ובקש ממנו את ברכתו". החסיד שמע למצוות רבו ומיהר לקרלין. ביום המיועד הוא הגיע, ואכן רבי שלמה ישב בראש השולחן וערך מסיבה גדולה. החסיד ניגש אל הצדיק, תינה לפניו את צרתו ופרש את משאלת לבו לחבוק פרי בטן.

הצדיק הקשיב לבקשתו ואמר לו "רצונך בילדים? אם כן הבא לי 300 רובל כסף ותזכה בילדים".

החסיד חשב שמא התרגשותו בלבלה אותו לא שמע היטב את דברי הרבי. "300 רובל?!" הוא חשב לעצמו, "זהו סכום אדיר. הם זה מה שהרבי מבקש ממני תמורת ברכה לילדים?! מדוע?!", אולם תיכף התחוור לו שאכן הרבי דורש ממנו את מלוא הסכום ורק אם ישלם אותו יזכה לילד.

מה עשה החסיד? הלך להיוועץ באשתו. נסע במהירות חזרה לביתו וסיפר לה את שאירע לו עם הצדיק מקרלין. הביטה האישה בבעלה החסיד ואמרה לו, "נו, מה השאלה?! כל הון שבעולם אתן כדי לזכות בפרי בטן. סע נא חזרה אל הצדיק ומסור לו את הכסף!". עשה החסיד כדבר אישתו וחזר קרלינה.

עד שהלך ועד שחזר יצאו כמה ימים, וכשהגיע בפעם השניה אל הצדיק כבר סירב הצדיק ליטול ממנו את הכסף ואמר לו "איחרת את המועד". החסיד חזר בפחי נפש לביתו ומשם סר מיד לליאזנה אל רבו האדמו"ר הזקן. "מה קורה פה?!" תמה בפני הרבי "שנים שאני מבקש ומתחנן בפניך לקבל את הבטחתך כי אזכה לילד ואתה מסרב לי. כלום אינך יכול לברכני ורק רבי שלמה מקרלין מסוגל לכך?! ועד שכיתתתי רגליי לקרלין דרש ממני הצדיק סכום גדול כל כך שאיני יודע מאין אשיגו?! ואחרי ככלות הכל הלא הסכמתי לשלם את מלוא הסכום. מדוע אפוא מסרב הצדיק לקבל ממני את הכסף ולזכותנו בזרע חייא וקיימא?!"

השיב לו רבינו: לפני כמה שנים פגעת ביהודי תלמיד חכם, והתעורר עליך קטרוג בשמים. הדין הוא שהפוגע בתלמיד חכם נהיה מנודה, ואחת המשמעויות של נידוי היא ערירות רח"ל. החכם שלא נזהרת בכבודו היה רבי יששכר בער המגיד מליובאוויטש שהיה מורי ורבי, וכיוון שאני תלמידו אני בעצמי איני יכול להסיר ממך את הקטרוג. אבל חברי, הצדיק רבי שלמה מקרלין, הוא לומד רמב"ם בקביעות ומשלים את לימוד כל ספר הי"ד בכל שנה ביום הילולת הרמב"ם ועורך סעודה גדולה בסיום הלימוד, הוא יכול היה לעזור לך משום שהרמב"ם פוסק שיש תיקון למבזה תלמיד חכם – על ידי שייתן קנס של 'ליטרא זהב', ולכן דרש ממך הצדיק 300 רובל, כי זה ערך הסכום של ליטרת זהב בימינו. ברם, הלכה למעשה לא נפסקה ההלכה כדעת הרמב"ם, ורק ביום ההילולא שלו הוא נעשה 'מרא דאתרא' בכל העולמות וביום זה פוסקים כדעתו בשמים, ולכן רק באותו יום הייתה שעת הכושר לקבל ממך את הקנס ולפדות אותך מידי הנידוי, בזכות הרמב"ם. אבל בהתעקשותך על המקח ובכך שהתמהמהת, החמצת את ההזדמנות והפסדת את אושרך....

על ביזוי תלמיד חכם

ידידות מוזרה נרקמה בין המלמד לחנווני. שניהם נשואים שנים ארוכות, ובבתיהם דממה מעיקה. חשוכי בנים היו שניהם. לעיתים שוחחו על צרתם, מנסים לעודד איש את רעהו, וכאבם המשותף קרבם זה לזה.

באחד הימים סיפר המלמד לחנווני, ששמע על כוח ברכותיו של אדמו"ר הזקן. "הבה ניסע אליו שנינו. אולי גם אנו ניוושע", הציע, כשנימת תקווה בקולו.

נסעו השנים לליאזנא, וביקשו את ברכת הצדיק. "לא אוכל לעזור לכם", אמר הרבי. "סעו אל רבי שלמה מקרלין. אולי הוא יוכל להושיע אתכם...".

•

כשהגיעו לקרלין וביקשו להיכנס אל הרבי, אמרו להם החסידים: "אצלנו אין תור מסודר לכניסה ל"יחידות" אצל הרבי. הרבי עצמו קורא לאנשים הזקוקים לישועה וברכה. שבו עימנו וחכו בסבלנות עד שתיקראו לחדרו של הרבי".

ישבו השניים בקרלין וחיכו.

באחד הימים החליט המלמד הסקרן להביט מקרוב בעבודת הקודש של רבי שלמה מקרלין. "אנא, אל תסגור הלילה את דלת ביתו של הרבי. ברצוני להגיע אחר חצות, ולהציץ במעשי הצדיק בשעה זו", ביקש מהגבאי. לאחר הפצרות מרובות הסכים הגבאי לבקשתו.

בשעת לילה מאוחרת הגיע המלמד אל ביתו של הרבי, משך בידית, וגילה שהדלת נעולה. 'הגבאי שכח את הבטחתו...', הבין.

הוא רצה לסוב על עקבותיו, כשלפתע שמע את רבי שלמה קורא לגבאי, ומורה לו: "פתח את הדלת. האיש הניצב על הסף רוצה לראות את עבודתנו...".

המלמד נרעד. מעדיף היה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו.

הגבאי הכניס אותו לחדרו של הצדיק. הוא ראה שני נרות דולקים, ושלולית גדולה על הארץ. אחר כך פגשו עיניו את עיני הצדיק. פניו של רבי שלמה היו רטובות מדמעות. 'כנראה נקוותה השלולית מבכיו של הרבי', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המלמד הרועד.

"ראית מה מעשינו אחרי חצות הלילה?", שאל רבי שלמה כשנימת תוכחה בקולו, ומיד הוסיף, "דע כי בנים לא יהיו לך...".

בבוקר סיפר המלמד לרעהו החנווני את קורותיו בלילה האחרון. "אם הרבי אומר שלא יהיו לי בנים, אין טעם לשהייתי בקרלין. אשוב אל ביתי", נאנח.

הרעים נפרדו. המלמד נסע לביתו, והחנווני נותר בחצרו של רבי שלמה, ממתין בקוצר רוח ליום שבו ייקרא אל חדרו של הצדיק.

•

באחד הימים ניגש אליו הגבאי. "הצדיק קורא לך", בישר.

החנווני הנרגש נכנס בפיק ברכיים אל חדרו של הרבי. 'סוף סוף אקבל את הברכה', חשב לעצמו.

אולם, הצדיק מקרלין לא התייחס כלל למצוקתו. "עוד ימים מספר אצא לנסיעה, וברצוני שתצטרף אליי", אמר.

•

מרכבתו של רבי שלמה נסעה ראשונה, ואחריה מרכבותיהם של חסידיו. מידי פעם עצרו המרכבות בכפרים ובעיירות, והצדיק היה פונה אל בית המדרש, להתוועד עם יהודי המקום.

שעת לילה מאוחרת. ההתוועדות הסתיימה זה מכבר. החסידים ישנים על ספסלי בית המדרש.

גם החנווני העייף מנסה לחטוף תנומה קלה, ולפתע הוא שומע צעדים הקרבים לעברו, וקול הקורא בשמו. הוא פוקח את עיניו, ורואה לפניו את רבי שלמה.

"בוא לחדרי", אומר הצדיק. החנווני קם בזריזות, נוטל את ידיו, וצועד בעקבות הרבי. הם נכנסים לחדר קטן. רבי שלמה מתיישב, והחנווני נותר לעמוד ביראת כבוד.

"זקוק הינך לברכה", פותח הצדיק.

החנווני מהנהן בראשו, כשליבו הולם בהתרגשות.

"אם תיתן לי שלוש מאות רובל – יהיו לך בנים", אומר הצדיק בקול חרישי.

"שלוש מאות רובל?!", תמה החנווני, "זהו הון עתק! איני גביר וגם לא בן גבירים... אולי אוכל לקבל הנחה?".

הרבי מנענע בראשו לשלילה. "שלוש מאות רובל, לא פחות ולא יותר!".

החנווני מנסה להתמקח, אך כשהוא מבחין בנחרצות הצדיק, הוא מבין כי אין הנחות. אם רצונו להיפקד ולהיוושע – עליו לשקול ידי הרבי את הסכום הענק, שלוש מאות רובל טבין ותקילין...

"אתייעץ עם רעייתי", הוא מפטיר, ועם שחר עוזב את העיירה, כשפניו מועדות אל ביתו.

•

"סירבת? איך יכולת?", נבהלה האישה, "שנים רבות כל כך התייסרנו וחיכינו. אני מוכנה לוותר על כל אשר לנו, העיקר שנזכה להכניס אור ושמחה אל ביתנו. עולל קטן ומתוק שווה בעיניי יותר מכל אוצרות תבל!".

"אל תדאגי, עדיין לא מאוחר. אני יודע היכן שוהה הצדיק, ואם אזדרז אשיג אותו, ואתן לו את הכסף", השיב הבעל, ויצא מיד לדרך.

לשמחתו, רבי שלמה וחסידיו לא עזבו עדיין את העיירה. החנווני ניגש אל הצדיק, והושיט לו צרור. "הנה הכסף, רבי. שלוש מאות רובל, לא פחות ולא יותר".

לתימהונו, סירב הצדיק לקחת את הצרור מידיו. "כבר איחרת את המועד", נאנח.

"איחרתי?", נדהם החנווני, "וכי שטר חוב הוא זה? מדוע יום אחד משמעותי כל כך?".

הצדיק לא השיב מאומה.

•

מאוכזב שב החנווני אל ביתו. "הצדיקים הללו לא יכולים להבין את כאבי", רטן לעצמו, והחליט לא לנסוע עוד לא לקרלין ולא לליאזנא.

חלפה תקופה ארוכה. עסקיו של החנווני לא הצליחו כבעבר. בלית ברירה נסע לליאזנא, לבקש את ברכתו של אדמו"ר הזקן.

כשנכנס ל"יחידות", שאל אותו הרבי: "היית אצל רבי שלמה מקרלין?".

"הייתי, וחבל שהייתי", נאנח החנווני. "שבועות ארוכים חיכיתי עד שיקרא לי הצדיק ויברך אותי. כשסוף סוף קרא לי הצדיק אליו, התחיל לדרוש הון עתק תמורת הברכה. כשהבנתי שאין טעם להתמקח, אמרתי לו שאשאל את אשתי. אשתי הסכימה מיד לתת שלוש מאות רובל, ושבתי אל הצדיק והכסף בידי. אך, למרבה תימהוני ואכזבתי, סירב רבי שלמה לקבל את הכסף, וטען שאיחרתי את המועד. וכי בעניינים כאלו אפשר לאחר את המועד?", שאל בתמיהה.

אדמו"ר הזקן הביט בו בעצב, ואמר: "דע לך, כי נענשת על שביזית תלמיד חכם. על פי הדין, המבזה תלמידי חכמים מתחייב בתשלום קנס של ליטרת זהב. ערכה של ליטרת זהב בימינו שווה לשלוש מאות רובל.

"הפוסקים נחלקו האם המשלם את הסכום זה פטור רק בדיני אדם, או שהוא נפטר גם מעונש בדיני שמים. רבי שלמה רצה לעזור לך, והוא המתין ליום פטירתו של הפוסק שלדעתו תשלום הקנס פוטר ומנקה כליל את החוטא. ביום הפטירה של הצדיק נשמתו עולה וזורחת, ובבית דין של מעלה נפסקת ההלכה כמותו.

"לו היית שומע בקולו של רבי שלמה ונותן מיד, באותו יום, שלוש מאות רובל, היו מוחלים לך בשמים על עוונך, והיית זוכה לזרע של קיימא. אך אתה איחרת את המועד...".

"מעולם לא ביזיתי תלמיד חכם", טען החנווני. "האיש היחיד שאולי פגעתי בכבודו היה יששכר דב מקבילניק. אך הוא היה יהודי פשוט!".

"ר' יששכר דב היה תלמיד חכם אמיתי ובעל רוח הקודש, ואף זכיתי ללמוד תורה מפיו", השיב אדמו"ר הזקן. "בגלל שהוא היה מורי ורבי, לא יכולתי אני למחול על כבודו ולכפר ולנקות את עוונך. זו הסיבה ששלחתי אותך אל רבי שלמה מקרלין. הוא לא היה תלמידו ולכן יכול למחול על כבודו".

החנווני פרץ בבכי. הרבי הביט בו בהשתתפות. ההזדמנות הוחמצה.

רשימות דברים, חלק ג, עמ' פח. שמועות וסיפורים, חלק ב, עמ' 141