מסופר כי אחד מתלמידי המגיד שנחלק על רבינו הזקן בנושא, וצידד עם נפוליאון נגד הקיסר הרוסי, ידע כי הראשון שיתקע בשופר בראש-השנה – יהיה הראשון לנצח במלחמה השמימית בין נפוליאון והקיסר. לפועל בראש השנה הוא השכים והזדרז למקווה, ומשם לשאר ההכנות ולתפילה במהירות גדולה כדי להספיק לתקוע ראשון. אדמו"ר הזקן לעומתו השכים כרגיל, תקע בשופר והתחיל את סדר היום. כאשר תקע אדמו"ר הזקן בשופר, חש בכך אותו צדיק בעירו, ואמר: "אוי, הליטוואק השיג אותי!".
לפני כמאתיים שנה (1812), התחוללה באירופה אחת המלחמות הגדולות שידעה היבשת. נפוליון השאפתן לא ידע מנוח ושאף להשתלט על אירופה כולה. הוא יצא לקרב ענק כנגד האימפריה הרוסית, ולרגע היה נדמה כי ידו על העליונה. באותם ימים התעורר וויכוח בין מאורי החסידות, תלמידי המגיד ממעזריטש, מי עדיף לנצח בקרב?
מצד אחד, צרפת הייתה מדינת החיים הטובים ואם נפוליון היה מנצח, היה מביא את רוח החופש והחילון אל רוסיה. זה היה עלול לפגוע בחיים הרוחניים, אך היה מעניק רווחה גשמית ואפשרויות כלכליות חדשות. מצד שני, רוסיה לא הייתה מודרנית ומתירנית, ואם הצאר ישמור על מלכותו, הלחץ הגשמי יימשך, אך גם העומק הרוחני והאינטלקטואלי. וכאן עלה הספק, איזו אפשרות טובה יותר.
אדמו"ר הזקן טען כי הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על הסביבה הרוחנית הטובה, ולכן מוטב שהצאר ישמור על שלטונו. ואילו חשובי חבריו, כמו המגיד מקוז'ניץ ועוד, סברו כי הדבר החשוב ביותר הוא להעניק ליהודים מרחב והקלה גשמית. ולכן מוטב שנפוליון ישתלט על רוסיה. הם החליטו ביניהם על 'התערבות רוחנית': מי מביניהם שיתקע ראשון בשופר בבוקרו הראשון של ראש השנה, הוא יהיה זה שיכתיר את ה"מועדף" שלו למלך.
בבוקר ראש השנה, המגיד מקוז'ניץ לא מיהר. הוא תיאר לעצמו כי עד "שהחבדניקים יתחילו להתפלל" ויגיעו לתקיעת שופר, ישנן שעות ארוכות. הוא הלך למקווה, למד חסידות בהעמקה והתכונן לתקיעת שופר. במקביל, אדמו"ר הזקן החל את עבודת היום שלו ואמר כי "תקיעת שופר אינה חייבת לבוא בתוך התפילה. אפשר גם לתקוע לפני התפילה". הוא לקח את השופר ותקע מיד בבוקר. אחר כך, כשנטל הרב מקוז'ניץ את השופר לתקוע, הרגיש ואמר: "אה, הליטאי הקדים אותי"...