קיטי צ'נובזה היתה צעירה איטלקית-אמריקאית בת 28, ששבה לביתה ברובע קווינס בניו יורק. השעה היתה 3:15 לפנות בוקר של ה-13 במרץ 1964, וקיטי רק רצתה לעצום את העיניים ולישון אחרי סיום משמרת העבודה הארוכה ב"בר" הסמוך.
היא החנתה את המכונית במגרש החניה סמוך לביתה ופתאום הגיח לעברה אדם בשם "ווינסטון מוזלי". קיטי נבהלה והחלה לרוץ לאורך מגרש החניה, אך מוזלי תפס אותה ודקר אותה פעמיים בגב. קיטי החלה לצעוק "הצילו, הוא דקר אותי", אך אף אחד מהשכנים לא פתח את החלון לראות מה קורה.
היא הצליחה לרוץ לתוך הבניין ושם נפלה והתמוטטה. אחרי עשר דקות בהן שכבה כך, מוזלי הגיע שוב ודקר אותה כמה פעמים. הוא רוקן את ארנקה בו היו 49 דולר וברח. שכן שראה אותה שוכבת, הזעיק משטרה ועזרה רפואית, אך היא מתה בדרך לבית החולים.
שבועיים לאחר מכן, פרסם העיתון "ניו יורק טיימס" כתבה רועשת שזעזעה את אמריקה. העיתון טען כי לא פחות מ-38 שכנים היו עדים לרצח, אך אף אחד לא טרח לעזור לה או להזעיק את המשטרה. אחד הציטוטים שהשפיעו על הציבור היה משפט של אחד השכנים: "ראיתי חלק מהתקיפה אך לא התקשרתי למשטרה כי לא רציתי להיות מעורב". הסיפור הזה הפך להיות אחד הסמלים הבולטים להתכנסות של תושבי הערים הגדולות בתוך עצמם וחוסר האכפתיות ממה שקורה אצל הזולת..
יצויין כי מחקרים מאוחרים יותר טענו כי העיתון הגזים ולא נמצאו שם 38 עדים, ולכל היותר 12 אנשים. בכל מקרה, הסיפור הזה ממשיך להיות משל להסתגרות של אנשים בתוך עצמם והוא נלמד במוסדות אקדמאיים רבים בקורס הראשון בפסיכולוגיה.
מקור
http://query.nytimes.com/gst/abstract.html?res=9E0CE0DA1230E033A25757C1A9659C946591D6CF