בזמן בית המקדש השני, הופיע המלך אלכסנדר מוקדון בארץ ישראל. הוא הפליא את כל העולם בניצחונותיו הצבאיים וכולם שאפו לפגוש אותו. כאשר הגיע תור אנשי מצרים להופיע בפניו, הם התלוננו כי עם ישראל חייב להם חוב עצום. 'לפני שהם יצאו ממצרים,' סיפרו למלך, 'הם שאלו מאיתנו כלי כסף וזהב ולא החזירו אותם. אנו תובעים מהם את הרכוש.'
חכמי ישראל נבהלו מהטענה ולא ידעו מה להשיב. פתאום קם אדם בשם גביהא בן פסיסא והתנדב לענות בשם עם ישראל. 'אתם טוענים שאנו חייבים לכם כסף וזהב, אך עדיין לא שילמתם על עבודת הפרך שהעבדתם את אבותינו במצרים במשך מאות שנים. מדובר בתשלום של 600,000 עבדים כפול יותר ממאה שנות עבדות, וברור שמדובר בסכום כפול ומכופל מאשר כלי הכסף ששאלנו מכם!'. אנשי מצרים נבוכו מתשובתו וברחו משם.
התשובה הזו, מבהירה את העיקרון שעמד מאחורי לקיחת הכלים מהמצרים. לא הערך הכספי עמד על הפרק, אלא השבת הכבוד של עם ישראל. במשך עשרות שנים, רָדו המצרים בבני ישראל, העבידו והשפילו אותם בעבודת פרך כמו בהמת משא. ולכן התיקון לשעבוד הגיע באמצעות תשלום לאדם שעמל לביצועה. כאן המצרים הוכיחו כי הם רואים בבני ישראל בני אדם מן היישוב הזכאים לתשלום על עבודתם.