ביאור: אתכפיא מול אתהפכא (מלכיאלי)

מאת הרב אריק מלכיאלי

ב"ה

אף אחד לא מושלם. כולנו נולדנו עם פגמי אופי מסוימים או אפילו עם אופי חיובי, אך הוא דורש שדרוג, ליטוש ועידון.

אדם לעמל יולד. אך כדי לשנות את עצמינו זה דבר לא פשוט. ברירת המחדל של אישיות האדם, מצד יסוד העפר הכבד שבנפש, היא בדרך כלל, שב ואל ותעשה עדיף.. עשיית שינוי דורשת מאמץ לא פשוט מצד האדם הן במישור התודעתי פסיכולוגי והן במישור המעשי.

כפועל יוצא מכך, הצעדים הראשונים לכיוון הקדושה בדרך כלל ידרשו הקרבה מצד האדם של כפיית רצונו החופשי וההפקרי שמטבעו נוטה לעשות ככל העולה על רוחו. בהמשך הדרך, לאחר שהאדם לאט לאט מתרגל לעניין, העבודה תהיה כבר קלה יותר. בשלב מתקדם עוד יותר האדם כבר מזדהה לחלוטין עם הערכים והמסרים האלוקיים עד שהם נהפכים להיות חלק אינטגרלי מאישיותו העצמית.

בתורת הקבלה והחסידות יש לשני מצבים אלו שמות קוד: אתכפייא ואתהפכא. כפיית היצר, מול הפיכתו הטוטלית לקדושה.

בהשקפה ראשונה העיקר והתכלית היא להגיע למצב של אתהפכא למהפך פנימי של הנפש הטבעית ורתימתה לחלוטין לענייני הקדושה. זוהי שלימות ומעלת הנפש.

כך אמנם אומר הרמב"ם בנוגע לעניינים אנושיים(כגזל ורצח) שעדיפות היא ל'חסיד המעולה' שאף לא מתאווה אליהם. אך בנוגע למצוות האלוקיות ללא הגיון(כאכילת חזיר) הרי שהעדיפות היא לעושה מתוך כורח. שלכן אמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי(אין רצוני) בבשר חזיר- אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמיים גזר עלי'.

בחסידות מבואר שבכל תחום, במבט עמוק יותר ישנה מעלה מיוחדת דווקא בשלב הראשוני שבו עדיין האדם נמשך לענייני רע והוא נדרש לתעצומות נפש לכפיה עצמית לרצון העליון.

באופן הראשון האדם כאישיות מתעלה מהדמיון לחיי בעל חי פרוע, לכדי מציאות אדם נעלה ומושלם.אך דווקא משום כך ישנו חסרון גדול.

הוא עושה את המצוות מתוך רצון פנימי של מציאותו הוא ולא כל כך מתוך ביטול האני מול הרצון האלוקי.לעומת זאת דווקא המדריגה הנמוכה והשפילה יותר, שבה האדם משתוקק ומתאווה לעניינים חומריים ובהמיים, והוא נדרש לרסן את עצמו רק בגלל שכך הוא רצון ה'- הרי שבכך מתבטא ביטול עמוק אמיתי וטוטלי יותר מאשר כשיש לי תענוג במעשים אלו או כשיש לי סלידה מתכני מעשי העבירה המסויימת.

זהו בעצם המימוש המלא של 'כי לי בני ישראל עבדים'.העבד האורגינלי, לא רק עושה לרבו אלא כל כולו וגופו קנויים לרבו ואין לו שום מציאות וכוונות רווח עצמאיות.

שני הסגנונות הרוחניים הללו יש להם מקבילה גשמית קולינרית גסטרונומית - המטבח המזרחי והאירופאי..

השף המזרחי משתמש בחומרים חריפים וחמוצים שע"י טיבולם כראוי הם נעשים מעדנים להשיב הנפש. וישנו המטבח האירופאי המתמחה יותר בחומרים שהם מלכתחילה מתוקים וראויים לאכילה.

על זה נאמר 'ועשה לי מטעמים (לשון רבים) כאשר אהבתי'.. ה' אוהב כביכול, ונהנה משני ה'תפריטים' הרוחניים: הן מהצדיקים העסוקים ומונחים מעיקרא בטוב, וישנו התענוג מאלו שיש להם עסק עם הרע, אך מטבלים אותו כראוי.

כפיית הנפש הבהמית והרע הנובע ממנה, היא לא רק בתחום האיסור אלא גם בתחום ההיתר. כל כפיה ולו הקטנה ביותר,במחשבה דיבור ומעשה,הם יקרים מאוד למעלה,ובזכות כך נמשך לאדם סיוע רב ועצום בעבודת ה' שלו.

יתירה מכך,שבירת התאווה שבתחום ההיתר הרי היא גבוהה ויתרה מהכפיה באיזורי האיסור. כאן נדרשת ביטול ומוטיבציה גבוהה יותר לבער גם רע עדין כזה שבעיקרון אינו אסור. זה מראה על שעבוד טוטלי לאלוקות שאינו מותיר לעצמו אף פינה בה הוא מנהל 'אוטונומיה' ללא קשר ישיר לקדושה.

בגדול זהו ההבדל בין מצב בני ישראל בזמן בית המקדש שאז האיר יותר אלוקות לבין זמן הגלות תקופה של העלם והסתר.

חשוב להדגיש,שגם העבודה בקבלת עול שעיקרה ביטול היש, אין הכוונה שאדם צריך להרגיש קדוש מעונה,כחרס הנשבר ומדוכא,אלא את זה גופא יש לעשות מתוך חיות.כשאדם יודע שבהמשך הדרך הדברים ילכו יותר בקלות,בתענוג ומתוך חיבור פנימי 'הרגל נעשה טבע',כשהוא שם מול עיניו את האופק המענג,הדבר פועל שעל ההתחלה כבר הוא לוקח זאת בקלות.יתירה מכך היות שיהודי במהותו הוא חלק אלוקה ממעל ממש וכל כוונת מציאותו ובריאתו היא לעבודת ה' – הרי שבעצם זהו בדיוק מהותו ומה שמתאים עבורו ולכן יש לו בזה חיות.בדיוק כמו באורח חיים בריא של אכילת דברים בריאים וניתוק ממאכלים המזיקים – על אף שהתהליך לפחות בתחילתו מלווה בצער ומאמץ,הרי שהתחושה המצויינת לכשלעצמה של בריאות הגוף ונקיונו מהרעלים,נותנת חיות להמשך המשימה.

מקורות: רמב"ם פרק ו משמונה פרקים.תניא פרקים טו.כז.לקוטי שיחות חלק א קדושים.חלק ה ויגש. חלק ט עקב.חלק טז בא.חלק לט אגה"ת.קונטרס אחש"פ תש"נ.מאמרי באתי לגני.

קשרים

תניא פרק כז - "וז"ש הכתוב ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח".