ר' שמואל מונקס ותבשיל הבשר

תבשיל בשר מהביל ו"רוח הקודש"

מעובד משיחותיו של אדמו"ר הריי"ץ / חב"ד.אורג בית מדרש קטן בעיירה אי-שם ברוסיה ישבו להם החסידים והתוועדו. הם שתו לחיים, שרו שירי נשמה, אמרו דברי תורה ורוחם הייתה טובה עליהם. נקפו השעות וכשאזל ה"פארבייסען" (הכיבוד שהוגש למשתתפים) יצא אחד מהחסידים בשם רבי שמואל מונקס כדי להביא כיבוד נוסף.

תוך זמן קצר הוא שב כשבידיו סיר מהביל מלא בתבשיל בשר. התבשיל הריחני גירה את תאבונם של המשתתפים והם ביקשו לטעום ממנו, אך רבי שמואל סירב בעקשנות.

"מה לך, רבי שמואל?" לא הבינו החסידים. "תן את ה'פארבייסען' ונוכל להשביע את רעבוננו!"

אבל רבי שמואל נותר בעקשנותו. הוא עמד שם כשבידו התבשיל הטעים כשהוא מסרב להניח אותו על השולחן.

המשתתפים החלו לכעוס. כמה מהם התרוממו כדי לקחת את הסיר מידיו בכוח, אך רבי שמואל הקדים אותם: הוא נטל את הסיר ורוקן אותו לתוך פח האשפה!

"בל תשחית!" נזעקו כולם. "השלכת סיר של אוכל טוב לתוך פח האשפה, כיצד העזת לעשות זאת?!" הם ביקשו להמשיך ולצעוק עליו כשלפתע נכנס השוחט המקומי בריצה אל בית המדרש. "יהודים, יהודים! אל תטעמו מהתבשיל!" התברר כי הבשר נלקח מבהמה שהיה ספק גדול בכשרותה.

שוב התרעמו עליו החסידים, אך הפעם מסיבה אחרת: "האם יש לך רוח הקודש? כיצד ידעת שהבשר לא כשר?"

"לא ידעתי שהבשר לא כשר" הודה רבי שמואל. אך כאשר נסעתי לראשונה לרבינו, רבי שניאור זלמן מליאדי (מייסד חסידות חב"ד), קיבלתי על עצמי החלטה שאם יש לי משיכה חזקה לעשות תאווה גשמית, אוותר עליה.

"כשאחזתי את תבשיל הבשר בידי, היה לי חשק חזק מאוד לטעום ממנו. כשראיתי שגם המשתתפים מתאווים כל-כך לאכול אותו, הבנתי שמשהו לא בסדר! השלכתי איפוא את התבשיל לפח האשפה, ואכן לא טעיתי" סיים רבי שמואל את דבריו.

גירסה נוספת

ריאה טריפה ורוח הקודש

התוועדות חסידית. סביב השולחן מסבים גדולי החסידים, שעוד זכו לחסות בצילם של הבעל שם טוב הקדוש והמגיד ממזריטש. לצידם יושבים אברכים צעירים יותר. כולם בעלי כישרונות גדולים, ומקושרים בלב ונפש לרבם, אדמו"ר הזקן.

מדברים בדברי חסידות עמוקים, מנגנים ניגונים, כשלפתע נכנס ר' נתן השוחט, ובידיו קדירה מדיפה ריח מגרה. ריאה מטוגנת, מעדן אמיתי.

בין הנוכחים בהתוועדות היה גם ר' שמואל מונקעס. איש לא הצליח באותם ימים לתהות על קנקנו. נראה היה כיהודי פשוט, מעולם לא שמעו אותו מדבר בלימוד או מאריך בתפילה. רק ה"שובבות" שלו הייתה בולטת לעין, ומעשי הקונדס שלו מפורסמים בקרב החסידים.

תפקידו היה להגיש כיבוד אל השולחן.

כשראה את ר' נתן השוחט, מיהר לקחת מידיו את הקדירה החמה, ומיד פצח בריקוד חסידי עליז.

"מספיק, הגיע הזמן לחלק את האוכל!", דרשו המתוועדים, אך ר' שמואל המשיך לפזז ולכרכר בעוז. תוך כדי הריקוד זרק את הקדירה ותפס, סובב, העביר מיד ליד, וביצע פעלולים שונים ומשונים.

"חלק את האוכל!", הפצירו בו, אך הוא בשלו, רוקד בשמחה, ולא מוכן להניח את הקדירה.

לבסוף פקעה סבלנותם של מספר אברכים, והללו ניסו לחטוף את הקדירה בכוח מידיו של ר' שמואל. הוא צפה את כוונתם, ומיהר להשליך את התבשיל אל תוך מי שופכין.

בבית המדרש התחוללה סערה. החסידים הנדהמים לא הצליחו להבין, כיצד מסוגל ר' שמואל לעבור על איסור "בל תשחית", ללא שמץ של נקיפות מצפון.

האברכים הורו לו לשכב על השולחן, והלקו אותו כהוגן. כשסיימו לקיים בו את הפסק, קם מהשולחן בקור רוח, ופנה לחפש תחליף לכיבוד שהושחת. לאחר מאמצים רבים הצליח להשיג קערת כרוב כבוש.

המתוועדים לא יכולים היו לסלוח לר' שמואל, והביטו בו בזעם.

בעוד כולם טועמים מהכרוב, התפרץ לבית המדרש הקצב, וזעק בבהלה: "יהודים, אל תאכלו מהריאה, היא טריפה!".

החסידים הנדהמים דרשו הסבר, והקצב המתנשף סיפר כי הוא שהה במהלך היום בכפר, הרחק מהבית. כשהגיעה אשתו של ר' נתן השוחט, וביקשה לקנות ריאה על מנת להכין ממנה מטעמים עבור המתוועדים, מכרה לה אשת הקצב ריאה טריפה, בשוגג. רק עתה, כששב הקצב לביתו, התגלתה הטעות המרה. כל עוד רוחו בו רץ אל בית השוחט, ושם נודע לו כי הריאה כבר הוגשה בהתוועדות.

זקני החסידים קראו לר' שמואל, ושאלו אותו בקול חמור: "מה לך ולמופתים ורוח הקודש?".

בטרם הספיק להשיב, גזרו כי שוב עליו ללקות, הפעם על גילוי רוח הקודש הפתאומי... מיד נשכב ר' שמואל על השולחן, וספג את המלקות בשתיקה. הפעם, שום אברך צעיר לא העיז להתקרב אליו, ורק זקני החסידים הרימו עליו יד.

לאחר מכן שאלו אותו שוב, מניין ידע כי הריאה היא טריפה.

"לא ידעתי דבר", השיב ר' שמואל בענווה. "כשנכנסתי ל"יחידות" הראשונה שלי אצל הרבי, קיבלתי על עצמי החלטה, שמעתה לא אתאווה עוד לשום דבר גשמי מעודן.

"כשהביאו את הריאה, התעורר בי מיד חשק גדול לטעום ממנה. כשראיתי שגם הקהל משתוקק לכך מאד, הבנתי שיש דברים בגו. לדבר היתר אין כוח משיכה כה חזק כמו לאיסור. הכוח המושך של הנפש הבהמית גדול וחזק מהכוח המושך של הנפש האלקית, כפי שלימד הרבי.

"לכן הסקתי שהריאה טריפה, והשלכתי אותה אל המים המלוכלכים".

ספר השיחות (לה"ק), תש"ג, עמ' קעז. סיפורי חסידים, עמ' 301