הרב יוחנן בוטמן
היה פעם חסיד שהתלונן לרבו (אחד מנשיאי חב"ד) ביחידות שקשה לו לעבוד על מידותיו, וכי הוא מקפיד כל הזמן על אנשים, בבית ובחוץ. הוא יודע שזו מידה מגונה ובא לבקש עצה מה לעשות, קשה לו לשלוט בעצמו. נראה לו שכולם חייבים לו, בפרט שהוא תורם הרבה בקהילה.
הרבי בירך אותו, אבל מיד קרא לגבאי בית הכנסת וביקש ממנו שבשבת הקרובה, לא ייתן לו "עלייה" לתורה כנהוג לכבדו בכל שבת. במקום ש'תעלה' אותו לתורה תכבד אותו ב"גלילה". במצווה של 'גלילת הספר תורה' מכבדים גם ילדים.. הגבאי שחשש לפגוע בו ולא רצה שההוא יקפיד עליו, הלך והודיע לאיש שיתכונן לכך, ושיידע שזה בהוראת הרבי.
נו, מגיע הזמן של קריאת התורה, הגבאי מעלה את ה'עולים' לתורה, וכאילו שוכח ממנו. ההוא שכבר היה מוכן מראש, ישב לו כל העת בתפילה מכונס במקומו, עד לסיום הקריאה כשקראו בקול את שמו "מי שבירך.. הוא יברך את... בעבור שיעלה לגלילת התורה". בבית הכנסת נהיה שקט, מה קרה?? הנדיב הגדול מקבל 'גלילה'??
אחרי השבת הוא נכנס שוב ליחידות והרבי שאל אותו "נו, איך הרגשת השבת בבית הכנסת, נפגעת?". "לא ולא", הוא השיב. "איך זה?" "ידעתי שזו הייתה 'הוראה מלמעלה'. לכן מלכתחילה לא הקפדתי". אה אמר הרבי, אם כך דע לך שבעצם "הכול בא מלמעלה". אל לך להתייהר בעושרך, ואל לך ליפול ברוחך בשום פנים ואופן, כי "הכול בא מלמעלה".