האחים הקדושים, רבי אלימלך ורבי זושא, היו עורכים מסעות גלות מפרכים במשך שנים. הם היו עוברים מעיר לעיר, ללא לחם לאכול ובגד ללבוש ומפיצים את רעיונות החסידות. במסעותיהם היו מגיעים גם אל העיירה לודמיר, ושם היו מתארחים בבית איש עני, טוב לב. עשירי העיירה סירבו לארח זוג קבצנים עלוב כמותם והם נאלצו להסתפק באכסניה דלה זו.
לימים, יצא שמם בעולם ותלמידיהם קנו להם סוס ועגלה מהודרים והם היו ממשכים במסעות שלהם. כשהגיעו שוב אל העיירה לודמיר, יצא אליהם גביר העיירה בכבודו ובעצמו והזמין אותם להתארח בביתו. ענו לו האחים: 'קח את הסוס והעגלה ותארח אותם בביתך, ואילו אנו נמשיך לביתו של אותו יהודי'. לתמיהת העשיר הם השיבו: 'הלוא אנו לא השתנינו. אנחנו אותם אלימלך וזושא שהיינו מאז, אלא שכעת עמנו יש גם עגלה וסוסים, ולכן חפץ אתה לארח אותנו. קח אפוא את סוסינו ועגלתנו וארח בביתך'...