אחד האנשים החשובים בתולדות ישראל הוא רבי אבא. השם שלו אינו כה מפורסם, אך הוא היה התלמיד שישב למרגלותיו של רבי שמעון בר יוחאי בישיבת ה"אידרא" וכתב את ספר הזוהר. רשב"י דיבר בעל פה ורבי אבא היה הסופר, שאנו חייבים לו את התודה על ספר הזוהר הקדוש.
פעם עמד רבי אבא בכניסה לעיר לוד [מה שנקרא כיום, צומת הקרח...] וראה אדם שוכב על ענף בצד הדרך וישן. לפתע התקרב נחש לאותו אדם ובא להכישו. לפני שהספיק רבי אבא להגיב, הגיח שרץ כלשהו והרג את הנחש. חלף זמן ואותו אדם התעורר משנתו וקם מענף העץ ששכב עליו. ברגע שהוא קם, החליק הענף כלפי מטה ונפל לתוך תהום סמוכה. כך ניצל האיש פעמיים ממוות.
רבי אבא סיפר לו בהתרגשות על שני הניסים שראה, וביקש לדעת מהי הזכות שמעניקה לו שמירה אלוקית צמודה? אותו אדם השיב כי יש לו זכות אחת: הוא לעולם לא הולך לישון כשהוא כועס. טרם שהוא נרדם, הוא מוחל לכל מי שפגע בו, ויותר מזה: הוא משתדל לעשות טובה עם מי שגמל עמו רעה. בכה רבי אבא ואמר: אתה יותר גדול מיוסף הצדיק. הוא גמל טובה תחת רעה לאחיו, ואילו אתה נוהג כך לכל אדם.
(זוהר א רב).