אגדה ידועה מספרת כך:
הפרשן רבי אברהם אבן עזרא, היה מגדולי חכמי ישראל, אבל הוא סבל מחיים גשמיים קשים. הוא היה עני ואביון וראה בעצמו אדם חסר מזל. פעם חלה במחלת עיניים חריפה ולא מצא כסף לשלם לרופא. מצב עיניו הלך והתדרדר והוא לא ידע איך לטפל בעצמו.
הגיעה לאזנו שמועה על רופא יהודי במצרים, בשם רבי משה בן מיימון, שמשמש כרופאו של הסולטאן. הוא התמלא תקווה שהרופא ירחם עליו ויקבל אותו בחינם. עשה את כל הדרך והמתין במתח על פתח ביתו. הרמב"ם ראה את האבן עזרא וקרא לשומר הבית לזרוק אותו לדיר העיזים.
האבן עזרא שכב בתוך הסירחון וכל התסכול והזעם הציפו אותו. הוא פרץ בבכי תמרורים ולא היה מסוגל להירגע. אחרי שעתיים של בכי, הוא חש פתאום שהמוגלה בעין מתמוססת וגולשת לו על הפנים. אחרי שעה קלה, נכנס הרמב"ם פנימה, חיבק את האבן עזרא ואמר כי מיד שראה אותו, הבין שהתרופה למחלה שלו היא לבכות, והמלחים של הדמעות ימיסו את הפצע...