החסיד ר' זלמן ווילנקין היה מורו של הרבי, בילדותו ביקטריניסלב. הרבי לא שכח זאת מעולם וגם אחרי שחלפו שישים שנה, הקפיד לנהוג בו כבוד גדול ותמיד הזכיר כי הוא חייב לו תודה. הרב וילנקין יצא מרוסיה כשהוא מבוגר וחולה ולא היה יכול להשתתף בהתוועדויות של הרבי עד הסוף. הוא היה יוצא באמצע מדלת צדדית, אך הרבי תמיד היה קם מעט עד שהוא יצא מהאולם.
כשהוא נכנס ליחידות בפעם הראשונה, הרבי נעמד והציע לו לשבת. הרב ווילנקין סירב, אך הרבי אמר כי אם אתם תעמדו, גם אני אעמוד. וכך נמשכה כל היחידות במשך שעה שלמה, כאשר הרבי עומד והחסיד עומד. כשהוא נפטר, הרבי הודיע שהוא ישלם את המצבה ובני המשפחה ישלמו רק דולר אחד.
הכרת הטוב העצומה של הרבי כלפיו, נמשכה גם בדור הבא: כמה שנים לאחר פטירתו של ווילנקין, בנו, שלום, זכה לצאת מרוסיה. באחת ההתוועדויות שהוא נכח, הרבי אמר שיחלק משקה לאורחים וכיון שיש כאן אדם שלמדתי אצל אביו, במילא יש לי הכרת חוב כלפיו ולכן הוא יקבל את המשקה עבור כולם.
(עיתון כפר חב"ד 1678).