צעיר ישראלי עם מראה 'חילוני' טהור, נכנס פעם לבית חב"ד בלוס אנג'לס והתעניין מתי זמני התפילות בבית חב"ד והאם הם מוכרים אוכל כשר? המראה שלו לא הסתדר עם הבקשה הרצינית, והשליח התעניין בעדינות, האם יש לו קשר קודם לחב"ד? "אוהו, אני חייב את חיי לחב"ד, ובהזדמנות אספר לך".
אחרי כמה ימים, התקיימה שם מסיבת חנוכה והצעיר, בחור בשם אייל, התנדב לספר את סיפורו: אבא שלי הוא דיפלומט בקונסוליה הישראלית בניו יורק. בקיץ תשל"ו (1976), ביצע הצבא הישראלי את הפעולה המדהימה של הצלת השבויים מאנטבה ובסוף אותו קיץ, ערכה הקונסוליה מסיבה יוקרתית לכבוד הצלחת המבצע. באמצע המסיבה, הרגשתי כאב עז בראשי. אבא פטר אותי בכך שאני עייף ושלח אותי לקחת אקמול. אך הכאב לא חלף. רופא שביקרנו אצלו במנהטן, אִבחֵן שמדובר בווירוס, אך אחרי שהכאבים התחזקו, ערכנו סידרת בדיקות והתברר שיש גידול בראש ל"ע ול"ע. הרופאים נתנו כמה חודשים לחיות.
מישהו המליץ לאבא שלי, ללכת להתפלל עם הרבי מליובאוויטש ביום כיפור. באמצע תפילת נעילה, הרגשתי מחנק כתוצאה מדחיפות הקהל ויצאתי החוצה. לאחר תפילת נעילה, הורה הרבי לעשות דבר שלא קרה מעולם לפני כן. הרבי ביקש שכל מאות הילדים באולם יעלו אל הבמה שלו. הילדים עלו, אך הרבי חזר על בקשתו שהילדים יעלו. אבי שם לב שאני שוהה בחוץ ורץ לקרוא לי.
עליתי על הבמה והציבור החל לנגן את תפילת "אבינו מלכנו". הילדים יכלו לשמוע את הרבי מתייפח בבכיות מתחת לטליתו. אחרי סיום ה"אבינו מלכנו", הסתובב הרבי אל הקהל והחל לעודד בעוצמה את שירת ה"מארש", כנהוג בחב"ד במוצאי יום כיפור. בסיום תפילת ערבית, הרבי יצא החוצה ובדרך הביט בי בחוזק והעניק לי חיוך רחב שעומד מולי עד היום.
בבוקר אמרתי לאבא כי הלילה ישנתי טוב בלי כאבי ראש. הוא סירב להאמין, אך בדיקות חוזרות העלו כי אין לי שום דבר. נס גמור. כעבור שבועיים, בעיצומן של ההקפות בשמחת תורה, השגריר באו"ם חיים הרצוג, הגיע לבקר את הרבי, ואבא ואני היינו בין המלווים שלו. אבא סחב אותי אל הרבי ואמר: "זה בני אייל והוא רוצה לומר לך תודה". הרבי הביט בי בחיוך ואמר בעברית: "תודה צריך להגיד לקב"ה ולזכור תמיד את הנס שהוא עשה לך".
"אז עכשיו אתם מבינים", סיים אייל את סיפורו בבית חב"ד בלוס אנג'לס, "למה אני מחפש בית כנסת ואוכל כשר? אני חייב הרבה תודה לקב"ה ולא שוכח זאת לרגע".
(רבים השיב מעוון ב/111).