מאת הרב אלי וולף, מוסקבה
במדרש רבה (שמות כא) מסופר שכאשר בני ישראל עברו בים בעת קריעת ים-סוף, "היתה בת ישראל עוברת בים, ובנה בידה ובוכה, ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים, ונותנת לו". בעת עברם בים, צמחו שם באופן ניסי עצים שנשאו פירות, ובני ישראל נתנו את הפירות לילדיהם. במקום אחר מסופר שהילדים היו נותנים מפירות אלו לציפורים ששרו איתם יחד את שירת-הים.
ידועים דברי חז"ל שהקב"ה אינו משנה את סדרי טבע העולם ללא צורך. הטבע הינו בריאה של הקב"ה, [למרות שהטבע מסתיר על מציאותו של הקב"ה, עד כדי כך שהשם "טבע" מבטא שמציאותו של הבורא כאילו "טובעת" ומוסתרת בתוך ההנהגה הטבעית של העולם, היא לא ניכרת בטבע הבריאה, אך הטבע הינו בריאה של הקב"ה] והקב"ה אינו משנה אותו. באם אין צורך מיוחד, הקב"ה לא שובר את גדרי הטבע.
כך שיש צורך להבין: נס על טבעי כמו קריעת ים סוף, היה נחוץ לצורך הצלת עם ישראל. אולם תופעה זו שעצים יגדלו במהירות ויצמיחו פירות בפרק זמן כה קצר, שלא כטבע העולם - לשם מה עשה זאת הקב"ה, מהי הנחיצות בנס זה בעת קריעת ים סוף?
•
כאשר מעיינים בפסוקים המתארים את נס קריעת ים סוף, אנו מבחינים כי הים לא הפך ליבשה, אלא הוא נשאר ים - ובתוכו נבקע מעבר לעם ישראל, כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם".
עובדה זו ש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם" - היא חלק ממהותו של קריעת ים סוף. כדי שעם ישראל יעבור בים סוף, לכאורה היה קל יותר לייבש את הים כולו. מכך שהים נשאר ים ורק נבקע בו מעבר "בתוך הים ביבשה", והתורה רואה צורך להדגיש פעמיים (שמות יד, כב-כט) את העובדה שעם ישראל צעד בין חומות הים - הן בירידתם אל המים: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", והן אחרי שהמים כיסו את המצרים, התורה שבה ומספרת: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" - משמע שזה עיקר מהותו של הנס.
יש להבין מה תוכן משמעות עובדה זו, שהמים משמשים להם חומה מימינם ומשמאלם.
•
על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" מובא במכילתא (שמות יד) שכאשר עם ישראל עבר בים, מדת הדין קטרגה עליהם ואמרה "בני אדם עובדים עבודה זרה מהלכים ביבשה בתוך הים. מדוע עם ישראל, שחלקם היו עובדי עבודה זרה, עובר בבטחה, ואילו המצרים נידונים לטביעה, והרי "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", ומדוע אלו ניצולים ואלו נידונים -
ומסיים במכילתא: "מי גרם להם לישראל להינצל - מימינם ומשמאלם". בזכות התורה שהם עתידין לקבל, התורה עליה נאמר "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), ובזכות התפילין שהם מניחים על יד שמאל, הודות ל"ימינם ושמאלם", לתורה ולתפילין - עם ישראל ניצל מטענת מידת הדין.
נשאלת השאלה, מדוע עם ישראל זקוק להגנה משני הצדדים, מדוע לא די בכוחה של התורה, שהם בדרכם לקבל אותה על הר סיני, התורה שהיא מטרת יציאת עם ישראל ממצרים, שתגן עליהם "מימינם". הלא במתן תורה נבחר עם ישראל מכל עם ולשון, כך שאי אפשר לטעון "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה", ומדוע יש צורך בהגנה נוספת גם "משמאלם", מכוחם של התפילין?
•
לאמיתו של דבר, המעבר של עם ישראל בתוך הים לא היה הכרחי למען הצלת עם ישראל. ההצלה יכולה היתה להגיע באופנים שונים, קריעת ים סוף גם לא היתה כדי לקצר עבורם את הדרך בדרכם אל הר סיני, כי כמובא בדברי התוספות על הגמרא (ערכין טו) "באותו צד שירדו, באותו צד עלו", עם ישראל צעד בים סוף במסלול של "קשת", הם ירדו לים ועלו בחזרה באותו צד יבשה.
מטרת קריעת ים סוף היתה: הכנה רוחנית לקראת מתן תורה. מתן תורה פעל חיבור בין העולמות העליונים והעולם התחתון, בין הרוחניות והגשמיות, ולשם כך היה צורך ב"הפך ים ליבשה" (תהלים סו). הכח האלוקי שטמון בבריאה, בדומה ל"ים" המסתיר את אשר בו, הפך להיות גלוי כמו "יבשה".
כדי שבים תתגלה היבשה, כדי שהעולמות העליונים יבואו לידי גילוי - הדבר צריך להתחיל מפעולה דומה של עם ישראל. העולם נברא בשביל עם ישראל, וכדי שדברים יתבצעו בעולם, הדבר צריך להתבצע קודם בעם ישראל, הם צריכים לגלות את הטמון והנעלם בנשמתם פנימה.
לשם כך היה צורך ב"חומה מימינם ומשמאלם", הן זכות התורה, ימין, והן זכות התפילין, שמאל. כאשר עם ישראל עובד את הקב"ה בשתי תנועות נפש מנוגדות, הן "ימין" והן "שמאל" - משמע שהם עובדים אותו מכח פנימיות הנשמה שלהם, ללא נגיעות ואינטרסים אישיים.
כאשר אדם פועל רק בתנועת-נפש אחת, ימין או שמאל, ייתכן והוא עושה זאת כי טבעו נוטה לתחום זה, אין כל הוכחה שהוא עושה זאת מכוח נשמתו. אך כאשר הוא עובד את הקב"ה בשני קווים מנוגדים, הן ימין והן שמאל - הרי בוודאי שעבודתו נובעת מכח עצם נשמתו, הוא אינו מתחשב בטבעו או במציאותו. הוא מסור כל כולו אל הקב"ה, ועושה כל מה שנדרש ממנו, גם אם זה בניגוד לטבעו.
כאשר יהודי עובד את הקב"ה "מימינם ומשמאלם", כאשר הוא אינו מתחשב בטבע ובאופי שלו והוא מסור כל כולו אל הקב"ה, כאשר פנימיות נשמתו המכוסה, מאירה בו - אזי כתוצאה מכך גם הים הגשמי מגלה את ההעלם שבו, הים הופך ליבשה, והמים עומדים כחומה "מימינם ומשמאלם".
•
לאור הבנה זו במהות של קריעת ים סוף, שתוכנו הוא גילוי ההעלם הטבוע בנשמתו של היהודי, ומכך נבעה הפיכת ה"ים" ליבשה" במובן הרוחני, שכוחו האלוקי של הקב"ה המכוסה בבריאה יבוא לידי גילוי, והדבר בא לידי ביטוי גם בקריעת הים הגשמי - נבין מדוע בעת קריעת ים סוף צמחו אילנות נושאי פירות, שלא כדרך הטבע.
שכן זהו לא נס נוסף, כנספח לנס קריעת ים סוף, אלא זהו ביטוי נוסף לתוכנו ומהותו של הנס העיקרי.
כאשר נוטעים גרעין בקרקע, הגרעין מכיל בתוכו את כל העץ העתידי שיצמח ממנו. בעת הנטיעה הדבר עדיין בהעלם ורק במשך הזמן הוא יבוא לידי גילוי, אבל האילן כולו כבר ישנו בהעלם ובהסתר, בפוטנציאל, בתוך הגרעין.
כאשר עם ישראל פעל שהדברים הטמונים בהעלם - יבואו לידי גילוי, כאשר הם פעלו בנפשם, את עבודת ה' "מימינם ומשמאלם", וכתוצאה מכך גם בבריאה ובעולם - הדבר פעל גם על האילנות שגם הם נשאו פירות במהירות רבה, הם גילו את ההעלם הטמון בתוכם והביאו אותו לידי גילוי מיידי.
קרקע הים - ה"דומם", הצמיח אילנות ופירות - "צומח", שהילדים הביאו אותם לציפורים - ה"חי", ששרו יחד עם בני ישראל - מין "המדבר", את שירת הים, שיר שבח לבורא העולם. העולם כולו על כל רבדיו, גילה את הנעלם בו, את הכח האלוקי הטמון בו. כולם יחד השתתפו בשיר ההודיה להקב"ה.
•
סיפורי התורה הינם הוראה לכל אחד מאיתנו בעבודת ה' היום-יומית שלנו. בפרט סיפור כקריעת ים סוף, שמובא להלכה (הלכות קריאת שמע, סימן נח) שיש להזכיר מאורע זה בנוסח התפלה בכל יום.
סיפור קריעת ים סוף מלמד אותנו שעלינו להאיר ולגלות את ההעלם הטמון בנשמתנו, כך שנעבוד את הקב"ה ללא ההגבלה של הטבע שלנו, עלינו לעבוד את הקב"ה הן "מימינם" והן "משמאלם", בין אם הדבר תואם את הטבע שלנו ובין אם הדבר מנוגד לו.
זו הדרך לצאת ממצרים, לצאת מההגבלות וה"מצרים" בהם אנו נמצאים, וזו הדרך לגשת לקראת מתן תורה ולקראת הגאולה האמיתית והשלמה, הזמן בו יתגלה הכוח האלוקי בכל חלקי העולם כולו.
(משיחת שבת בשלח תשכ"ב)