מאת הרב שניאור אשכנזי
ראש ישיבה ישב עם תלמידיו בין עצי היער והעביר שיעור נלהב על בטחון בה'. "בטחון אמיתי הוא אדם היושב ביער ופתאום מתקרב אליו דב ענק, אך הוא אינו נבהל ובוטח לחלוטין בה'". הוא לא סיים את המשפט והנה מגיח מבין העצים דב חום ענק, במשקל 150 קילו, השיניים המחודדות שלו בולטות החוצה והוא מרחרח לחפש טרף. הרב ניתר ממקומו, טיפס על העץ הקרוב והתחבא בין הענפים.
אחרי שהדוב הסתלק, הצטדק הרב: "יש בטחון ויש ליתר בטחון"...
אחד הכוחות החזקים שניתנו ליהודי כדי לזכות בהצלחה בחיים ולהגשים את משאלותיו, הוא הביטחון בה'. כך מבטיח דוד המלך בספר תהילים: "הבוטח בה' – חסד יסובבנו".
רבנו יונה טוען יותר מזה, כי חובת הביטחון היא ציווי מפורש מן התורה:
שערי תשובה לרבנו יונה שער שלישי: כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם: הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבו ויבטח עליה.
והנה אגרת מופלאה של הרבי, שבה מגיעה לשיא העוצמה של כוח הביטחון. המכתב עוסק בשאלה נוגעת ללב: אדם עבד כשוחט מחוץ לעיר ואביו נפטר והוא אמור לומר קדיש אחריו. אולם באותה עיר מרוחקת, אין מנין ולכן הוא שאל את הרבי, האם להמשיך לעבוד שם כדי לפרנס את משפחתו, וגם יוכל לשלם את הוצאות הקבורה של אביו או מוטב לומר קדיש ולעזוב את העבודה ההיא.
בתחילה, הרבי משיב לו לגופו של עניין: אגרות קודש הרבי מלובאוויטש ח"ג/שעב: במענה על מכתבו ... השואל אם לחזור ולקחת משרת שוחט ובודק בעיר שאין בה מנין ולא יוכל לומר קדיש ולירד לפני התיבה (ויסמוך בזה על שני אחיו שיחיו), אבל על ידי זה ישתכר למחייתו ולמחית אנשי ביתו, וגם יוכל לסלק מה שהתחייב לתת על הוצאות קבורת אביו ז"ל.
הנה התירו חז"ל כמה דברים מפני צורך הפרנסה ... ובפרט בנידון דידן ששני אחיו יאמרו קדיש וכו' ... ועוד שעל ידי זה יוכל לסלק חלק מהוצאות הקבורה ... ולכן ישכור איש אחר במקומו שיאמר קדיש.
אך אז מוסיף הרבי כמה שורות מהממות: וכל הנ"ל מפני שאיני יודע מצבו בעניין מידת הביטחון, אבל אם חזק הוא בזה, ובתמימות, ויחפש אחר כלי לפרנסה – יתן לו השי"ת פרנסתו במקום שיש מנין וכו' ויוכל לקיים כל המוטל עליו!.
אם כן, לפי התפיסה היהודית, האדם לא צועד בעקבות גורלו. אלא הוא יוצר את גורלו!. האדם יכול לבטוח בה' בלב שלם שיהיה טוב – וכך אכן יהיה.
וכמובן, התפיסה הזאת מעלה שתי שאלות גדולות המעסיקות את המפרשים כבר מאות שנים:
ראשית, האם זה עובד ככה בפשטות?! האם החיים הם "תכנית כבקשתך", שבה אפשר להזמין מה שרוצים, לבטוח בה' שכך יקרה וכך יקרה?! האם אדם יכול לבטוח בה' שבן משפחה לא בריא ל"ע יבריא היום ממש – וכך יתרחש?! או לבטוח בכך שהוא יזכה בלוטו – והוא אכן יזכה?! או להיות בטוח שקבוצת הכדורגל האהובה עליו (ואינה משחקת בשבת...) תעפיל לגביע המדינה – וכך יקרה?!
שנית – וזאת שאלה גדולה: איך אפשר בכלל להיות בטוח שיהיה בסדר, והרי יתכן שמגיע לו עונש על מעשיו ובגלל זה יקרה רע ח"ו? אפילו יעקב אבינו חשש "שמא יגרום החטא" - ומה נאמר אנחנו?
לקו"ש חל"ו/3: צריך ביאור, מהו היסוד לוודאות זו [שיהיה בסדר], הרי אפילו כשיש הבטחה מפורשת מה', יתכן שלא תתקיים ההבטחה 'שמא גרם החטא', וכל שכן וקל וחומר כשאין הבטחה מפורשת מה', והרי כל אחד צריך לחשוש מכך שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'?
אנו עוסקים בנושא החשוב הזה, בשייכות עם "פרשת המן" הכתובה בפרשת השבוע ונאמרת בכל בוקר בקהילות מסוימות מישראל בתור סגולה טובה לחיזוק מידת הביטחון.
שולחן ערוך רבנו הזקן מהדורא בתרא סימן א ס"ט[1]: טוב לומר בכל יום פרשת העקדה לזכור זכות אבות, ופרשת המן לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו.
א. אחרי שיצא עם ישראל ממצרים, החל השלב הבא: לבנות את החיים העצמאיים במדבר. וכאן החלו לצוץ בעיות: חודש אחרי יציאת מצרים, נגמר להם האוכל. הם יצאו עם כמות מוגבלת של עוגות ומצות, וחודש אחר כך, בט"ו אייר, נגמר להם המזון. הם פנו למשה בבהלה, מה יעשו מיליוני אנשים במדבר בלי אוכל? אך ה' הבטיח כי יקרה בקרוב נס שעוד לא קרה כמוהו: ירד לחם מן השמים.
במקום ללכת לעבודה מדי בוקר, להמתין חודש שלם למשכורת ואז לקנות אוכל, האוכל יפול כל בוקר מן השמים. טרי ובחינם. עם זאת, ה' דרש שתי דרישות ביחס לאוכל הזה:
- שמות טו, ד-ה: א. הנה ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. ב. והיה ביום השישי ... והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. רש"י: א. דבר יום ביומו – צורך אכילת יום ילקטו ביומו ולא ילקטו היום לצורך מחר ... ב. והיה משנה [ביום שישי] – ליום ולמחרת ...
הם נצטוו ללקוט כל יום רק את המזון הדרוש לאותו יום ולא לשמור בבוידעם 'שיהיה'... וכן נצטוו שלא לצאת ללקוט בשבת, אלא ביום השישי תרד להם כמות כפולה מן השמים עבור שישי-שבת.
למחרת הם קמו בבוקר וראו מול העיניים את הנס הבלתי נתפס. על קרקע המחנה, המתינו להם עיגולי בצק בגודל עשירית האיפה (1.6 קילו) שהלכו חצי על ארוחת בוקר וחצי לארוחת ערב.
אך למעשה, לא היה כאן נס אחד, אלא שרשרת ארוכה של ניסים. א. כל אחד לקט בדיוק כמה שהיה צריך לבני משפחתו ומי שהתחכם ולקט יותר, גילה כשהגיע הביתה שהאוכל התכווץ והיה מספיק בדיוק לבני הבית. ב. האוכל הזה היה "דיפרנציאלי", לכל אדם כפי מדרגתו הרוחנית. לצדיקים הוא ירד קרוב לבית ואילו לרשעים הוא ירד רחוק והם היו צריכים לטרוח כדי להביא אותו. ג. ועוד נס שלישי היה, שכל אדם טעם בו את הטעם האהוב עליו[2].
עד כאן בעניין ה"מן"[3]. זה בהחלט היה נס מופלא, אך לכאורה אירוע זמני שכלה ונגמר ואין לו כל משמעות בחיינו. למעשה, נדמה שזה הנס הכי רחוק מחיינו הרדופים והמסויטים מרדיפת הפרנסה. אולם כאן ישנה הפתעה גדולה: התורה לא נותנת לשכוח את הנס הזה. הפרשה מצווה לאגור מעט מאותו לחם מופלא, לסגור אותו בצנצנת שנקראה "צנצנת המן" ולהניח אותה במשמרת בתוך ארון הברית. רש"י מביא כי בימי הנביא ירמיהו, הייתה תקופה שבה יהודים היו רדופים בענייני הפרנסה ולא הקדישו זמן ללימוד התורה, ואז הוציא הנביא ירמיהו את הצנצנת והזכיר להם את נס המן.
בנוסף, אנו מקיימים סידרה ארוכה של מצוות שנועדו להנציח במוחנו וליבנו את אותו נס מופלא.
שו"ע רבנו סימן רעד: שלוש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת, ורמז לזה שנאמר שלוש פעמים "היום" גבי אכילת המן בשבת: 'ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה'[4] ... אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות עד שיאכל לחם ... לפי שלגבי אכילת המן ... נאמר לחם ... חייב כל אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלמות ... וסמך לזה שנאמר 'לקטו לחם משנה'[5].
וכאן מתבקשת השאלה, מה המסר הנצחי של המן? מה עלינו לזכור בשעה שאוכלים סעודות שבת או עורכים לחם משנה? (במיוחד שישנם ניסים רבים שחלפו ונשכחו ואין עושים להם כל תזכורת, כמו 'שמש בגבעון דום' ועוד ניסים גדולים, ומה אפוא המסר הנצחי של המן לחיינו?)
בכפר חב"ד היה יהודי שהחזיק מטבעות עתיקים מתקופת בית שני. לפני פטירתו, אבי ז"ל ביקש ממנו לתרום את המטבעות ל'אהלי תורה' בכפר למען יהיו לעילוי נשמתו. הוא סירב בכל תוקף ואחרי לחצים רבים הסכים להסביר את הסירוב שלו. "אנחנו מאמינים בתחיית המתים ואז לא תהיה לי אגורה להתחיל את החיים. לכן אני מעוניין לשמור את המטבעות כתכנית חיסכון לימות המשיח"...
הדבר שמעסיק את רוב המחשבות שלנו הוא דאגות הפרנסה. גם מי שיש לו מה לאכול היום, דואג מה יאכל מחר ומי שיש לו מה לאכול מחר, דואג מה יאכלו הילדים שלו מחרתיים ואיך יקנו דירה בעליית המחירים המטורפת... לא מדובר רק בנושא המטריד את המחשבה שלנו, אלא משפיע באופן ממשי על כמות המצוות ולימוד התורה שנקיים או לא חלילה.
וזה בדיוק היה המסר של המן: אלו היו ימי הלידה של עם ישראל. ארבעים שנות החיים במדבר היו מסלול החינוך שגיבש ועיצב את העם לכל הדורות, וירידת המן נועדה להרגיל אותם לצורת חיים אחרת. ה' בא לומר בכך: "תסמכו עלי"!. תפסיקו לדאוג ותסמכו עלי שאדאג לכם[6].
בין ה' לאדם, יש חוזה כתוב. ה' הביא את האדם לעולם, וכחלק מזה הוא מקבל על עצמו לדאוג לכל מחסוריו ולגלגל אותו אל המקום הנכון. כל שכן וקל וחומר אצל יהודי מקיים מצוות, שה' מחויב בכך גם מכוח ההסכם "אם בחוקותי תלכו ... ונתתי גשמיכם בעתם".
מספרים על אישה כורעת ללדת, שרגע לפני הלידה בעלה נפטר (ל"ע). השכנים היו מודאגים לפרנסתה, אך היא הרגיעה אותם באומרה: "יש לי מאן". הם חשבו שהכוונה היא "מאן" באידיש, כלומר: "בעל" ולא הבינו. אך היא הסבירה: יש לי את הפתגם
היום יום ה תמוז: רבינו הזקן שאל את אחד החסידים הגדולים ... למצבו, ויתאונן החסיד כי ירד מנכסיו וכו'. ויענהו רבינו: זקוקים לך שתאיר סביבתך בתורה ועבודה שבלב ואילו פרנסה ושאר צרכיך מוטל על הקב"ה לתת לך. עשה את המוטל עליך ויעשה השי"ת את המוטל עליו.
כעת אפשר להבין בעומק רב את שתי המצוות שצירף ה' לירידת המן: א. ללקוט את המן לאותו יום ולא לשמור למחר. לכאורה מה היה העניין בכך? מה הבעיה בכך שאדם ילקוט לחם לכל השבוע (ויקפיא...)?
אלא כאן טמון הסוד: ה' הרגיל אותם ללכת לישון עם פריג'ידר ריק. בכל הארונות בבית לא היה כלום - ומה נאכל מחר? ה' יעזור!. ואיך נחתן את הילדים? ה' יעזור! ואיפה שומרים את התכנית חיסכון? בבנק של ה'![7].
רעיון דומה עומד גם מאחורי המצווה השנייה - לא ללקוט בשבת. כאן הם נדרשו לסמוך על הלחם שלקטו אתמול ולהיות בטוחים שהוא יספיק גם להיום.
כלי יקר טז,ד: אם לא יותירו ממנו למחר – זהו מופת שהם שלמים במידת הביטחון ... וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט, הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול, יספיק להם גם ליום המחרת.
כעת, אחרי ההקדמה הזו, אנו שבים אל נקודת הפתיחה ומנסים להבין את המשמעות של מידת הביטחון ואת הגבולות שלה: א. האם הכוונה היא שהביטחון מסוגל לפעול שכל רצונותיו של האדם יתגשמו במלואם? ב. מאיפה נובע הביטחון שיהיה טוב והרי יתכן שמגיע לאדם עונש על מעשיו?
ב. בנוגע למשמעות מידת הביטחון, יש מחלוקת מעניינת בין גדולי ישראל[8]. יש סוברים כי הביטחון מבטיח רק שיהיה טוב – אבל לאו דווקא הטוב הישיר שהאדם חפץ בו. כלומר, עניינו של הביטחון הוא אמונה שלמה בכך שה' מנהל את העולם וכל הנעשה תחת השמש הוא בהחלטתו יתברך, אבל אין זה אומר שה' יזמן לאדם בדיוק את הגשמת התכניות שלו (אחרי הכול, ה' לא עובד אצל האדם[9]...).
אדרבה, יתכן שהאדם יקבל כרגע חלילה דבר רע ונורא ורק בעתיד הוא יתברר כדבר טוב.
דוגמא לגישה כזו היא, הסיפור המפורסם עם רבי עקיבא: התנא נכנס לעיר ולא רצו לארח אותו שם. במקום להתרגז הוא אמר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". לא הייתה לו ברירה והלך לישון לבדו ביער ושם כיבתה הרוח את הנר, חתול אכל את התרנגול ואריה את החמור, ושוב רבי עקיבא הגיב באותה הדרך: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". בדיעבד, התברר כי נכנסו שודדים לאותה העיר, ואם רבי עקיבא היה מתארח שם או הנר שלו מאיר והתרנגול והחמור מרעישים, היו השודדים פוגעים גם בו.
והנה, האירועים הללו כשלעצמם היו רעים בהחלט ורבי עקיבא היה מעדיף לוותר עליהם. הוא הרי נשאר למעשה בלי חמור ובלי תרנגול והיה צריך להוציא כסף לקנות אחרים במקומם. אלא שבדיעבד הם הצילו אותו מהפסד יותר גדול. וכך בענייננו: עניינו של הביטחון הוא אמונה בכך שהכול קורה מאיתו ית' והכוונה היא לטובה - אבל אף אחד לא מבטיח שהתכניות של ה' חופפות בדיוק את התכניות שלנו.
אם נתרגם את הגישה הזאת ברמה הנפשית, הרי הביטחון אינו מספק לאדם שמחה. שכן הוא לא בטוח שרצונותיו יתגשמו. אלא מספק רוגע והעדר דאגה. האדם הבוטח יודע שה' לבדו מנהל את העולם ובמילא מה שצריך לקרות לפי התכניות האלוקיות – יקרה.
- חובת הלבבות שער הביטחון פ"א: מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו! בעניין אשר יבטח עליו.
אמנם הרבי מביא את הגישה הזאת בלקו"ש חל"ו/4 ודוחה אותה. כיון שפשטות משמעות הביטחון הוא, שרצונותיו של האדם יתגשמו. זאת תחושת ביטחון בכך שה' אוהב אותו ורוצה בטובה שלו ובמילא ימלא את משאלותיו לטובה וייתן לו פרנסה כפשוטה ורפואה כפשוטה, בטוב הנראה והנגלה.
כך ראיתי מדייקים גם מדברי רש"י בפרשתנו:
רש"י טז,לב: כשהיה ירמיהו מוכיח [את אנשי דורו] למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה?! מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן [שהייתה מונחת למשמרת בארון הברית] ואמר להם ... בזה התפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים יש למקום להכין מזון ליראיו.
משמעות הביטחון היא, שהאדם יעשה את שלו והקב"ה יעניק לו בתמורה טוב הנראה והנגלה. מה שמעניק בוודאי שמחה והתרגשות כאילו הטוב כבר הגיע ונראה בעיניים.
דוגמא לגישה הזו היא, הסיפור המוכר עם נחום איש גם זו. במקרה שלו, העפר התהפך לעפר מבורך שיורה חיצים ובליסטראות, ובמילא קרה דבר טוב במידה עצומה. במקום הזהב והיהלומים שהביא עימו למלך - ומן הסתם היו למלך עוד כמותם - הוא קיבל אוצר השווה כפול באין ערוך. וכך בענייננו: גישת הביטחון מעניקה לאדם את הדרך להגשים את משאלותיו לטובה.
וכמובן, הגישה הזו במשמעות הביטחון, מעוררת שבעתיים את השאלה הראשונה: איך האדם יכול להיות בטוח שיקרה לו טוב נראה ונגלה? והרי יתכן שמעשיו מחייבים אותו דווקא בעונש חלילה?
בכמה וכמה שיחות, מציג הרבי יסוד ברור בעניין ומבהיר את הדברים היטב.
ג. מספרים על חכם אחד, שעמד ודרש בבית הכנסת כי אדם שבוטח בה' בלב שלם לזכות בהגרלת הלוטו – יזכה בכך. שמע אותו אדם פשוט ולקח את הדברים ברצינות. הוא עזב את העבודה, קנה כרטיס לוטו בהגרלה של מיליון שקלים והמתין לזכייה המובטחת. חלפו כמה שבועות והוא לא זכה בהגרלה ובמקום זה באה לביתו עניות ודלות של אדם המובטל מעבודתו.
חזר היהודי לאותו חכם והתלונן על כך שההבטחה לא קוימה. החכם ענה כי בקרוב הכרטיס שלו יזכה בהגרלה והוא מוכן אפילו להציע לו עסקה: החכם ייתן לו כרגע חצי מיליון שקל, וכאשר יזכה הכרטיס במיליון השקלים, הוא יעביר לחכם את כל המיליון. היהודי חשב רגע וההצעה מצאה חן בעיניו.
אמר לו החכם: לכן לא זכית בהגרלה, כי אינך בוטח באמת שתזכה. אילו היית בטוח בכך כמו שמחר תזרח השמש ברקיע, לא היית מוותר על פרס של מיליון שקל תמורת חצי מיליון...
ביטחון בה' הוא לא משחק. ביטחון בה' פירושו, שהאדם מביא את עצמו למצב מרומם שבו הוא מתעלה לחלוטין מעל המציאות הטבעית וחש באופן גמור כי הטבע הוא הבל הבלים. הוא מביט על הרופאים המבטיחים נבואות שחורות ל"ע ולא רואה בהם מציאות כלל. מבחינתו, הדבר האמיתי היחיד הוא ש"אין עוד מלבדו" וה' יתברך יעשה בוודאי את הטוב המושלם והמיידי.
וכאשר יהודי מביא את עצמו לרמה כזאת של אמונה, הוא זוכה באמת לראות טוב כזה. שכן הקב"ה מנהל את העולם באופן של מידה כנגד מידה וכאשר האדם מרים את עצמו למימד שלמעלה מהטבע – הוא זוכה לחיות באופן כזה.
מספרים על בני זוג שלא זכו לילדים והלכו לבקש ברכה מהאדמו"ר שלהם. הרבי בירך אותם בילדים והם יצאו ממנו נרגשים עד שהלכו ישר לקנות עגלה ומיטה לתינוק. חלפה שנה והאישה ילדה. נכנסו החסידים אל הרבי והביעו התפעלות מהכוח שלו לחולל מופתים. אמר להם: זה לא הכוח שלי, אלא האמונה של בני הזוג. היות שהם הרימו את עצמם לרמה כזאת של אמונה, שבה ברור שהרבי מנהל את העולם וכל הטבע הוא חסר משמעות – זכו משמים לתגובה כזאת.
כעת, אפשר להבין את המשפט הבא: מעשה בחסיד של הצמח צדק שאחד מילדיו חלה במחלה אנושה. הוא נסע בבהלה אל הרבי והצמח צדק אמר לו: "תחשוב טוב – יהיה טוב". הוא אכן התעלה על עצמו, התעודד וכאשר הגיע הביתה, ראה שהילד הבריא באופן ניסי.
מה שקרה כאן הוא, שהאדם גוזר את הגורל של עצמו. אם הוא בטוח בלב שלם שהקב"ה הוא הבעל הבית היחיד של העולם וכל הטבע הבל הבלים – כך באמת יהיה. אבל אם נוהג חלילה להיפך ונותן משמעות לטבע עצמו – הרי הטבע הופך להיות האדון על החיים שלו.
4. לקו"ש חל"ו/4-5: יובן זה עפ"י דברי רבנו הצמח צדק, שענה לאחד שהתחנן אצלו לעורר רחמים רבים על חולה מסוכן ח"ו: 'תחשוב טוב – יהיה טוב'. וביאור הדברים: חובת הביטחון שנצטווינו עליה היא עבודה ויגיעה בנפשו שהאדם יסמוך וישען על השי"ת עד שישליך את כל גורלו ביד השם ... ועל ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד עד שאינו דואג כלל ... אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מדה כנגד מדה שהקב"ה שומר עליו ומרחם עליו גם אם על פי חשבון אינו ראוי לכך שיהיה טוב לו בטוב הנראה והנגלה.
ואף שהדברים עשויים להישמע מחודשים - אודות העוצמה האדירה שנושא כוח הביטחון של האדם - הנה למעשה הרעיון מפורש בתורה.
קראנו בספר שמות על כך שדתן ואבירם הלשינו על משה כי הוא הרג את המצרי וטמן אותו בחול, והתורה מספרת שם שמשה נבהל ואמר: "אכן נודע הדבר", ומיד המילים הבאות בתורה הן: "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה".
ולכאורה מה קשר הדברים? מדוע סומכת התורה את הפחד של משה להגעת השמועה אל פרעה? אלא מכאן שהאדם גוזר את הגורל של עצמו: היות שמשה נתן משמעות לטבע ופחד – מיד כך קרה.
לקו"ש שם 6: וזהו שכתוב 'ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר – [ומיד:] וישמע פרעה ויבקש להרוג את משה ויברח משה'. אלא כיון שמשה היה ירא לנפשו ולא בטח בה' שלא יבוא שום היזק מפעולותיו הטובות [להגן על ישראל ממצרי המכהו ולהוכיח שני עברים נצים] זה גופא גרם ש'וישמע פרעה'.
לסיום (רבים השיב מעוון ח"א/96 ואילך): בצפון הארץ גר יהודי צרפתי בשם יהודה בן שושן ובזכות ברכה של הרבי דרך הרב מולע אזימוב ע"ה, נולדה לו בת יחידה אחרי כעשר שנות נישואין. בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סידרת בדיקות גילו שיש לה ל"ע גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס בבוסטון ושם לשקול אפשרות של ניתוח.
כשהגיעה הילדה לשם, הרופאים הציעו בפני ההורים שתי אפשרויות: לעשות ניתוח שהם אינם יכולים להבטיח שתתעורר ממנו או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד חצי שנה. האבא נסע לניו יורק ונכנס ליחידות ושם פרץ בבכי נורא. הרבי הביט בו ואמר:"'משנכנס אדר מרבים בשמחה ואתה בא לכאן לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי"? האבא חשב שהרבי מתבדח ברגע כה קשה והחל לצעוק 'זה החיים של הבת שלי', אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך על ידי שתכניס עצבות לתוך החדר בחודש אדר"?!
האבא אמר שהוא מוכן להיות בשמחה, אבל איך אפשר? הרבי ענה: "אדר זה חודש של שמחה בגלל ונהפוך הוא, ואז הפך את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: מתהפך, הכל מתהפך".
האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח? הוא כתב מכתב והרבי השיב דרך המזכיר כי הוא כבר ענה לו על כך ביחידות. האבא חשב שאולי הרבי מתכוון לכך שאמר 'ונהפוך הוא', אבל בכל זאת התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה. הרבי ענה ש'אם הוא דווקא שואל, אז שיתייעץ עם רופא שלישי'. למעשה, מאוחר יותר הוא הבין את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח, וכאשר הם פתחו את הראש, הם גילו נס רפואי: הגידול נעלם. אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד והילדה לא חזרה לדבר.
בפסח הם שהו אצל בן משפחה בפלטבוש ובסעודת משיח הלכו להתוועדות אצל הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות, הרבי קרא לו ונתן שתי חתיכות מצה ואמר כך: המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך שיהיה לה רפואה וחתיכה אחת תיקח לעצמך שתהיה לך אמונה. הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה. אחר כך בעת חלוקת הכוס של ברכה הרבי הוסיף: הסדר הוא, קודם חודש ניסן שהוא חודש של אמונה ואחר כך חודש אייר שהוא חודש של רפואה, אבל כאן יכול להיות ונהפוך הוא, והרפואה של הבת לא תחכה עד שתהיה לך אמונה, אלא קודם היא תהיה בריאה ואחר כך תבוא האמונה שלך... מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הבת.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |} ----[1] מנהגנו בפרשת המן: רבינו הזקן כתב בשו"ע לאומרה אך השמיטה בסידור. וראו לקו"ש חכ"ו/102 הע' 62 שהאריז"ל לא היה אומרה. אמנם מביא שם מאור התורה: "שיאמר בכל יום או לפרקים פרשת המן בכוונה".
[2] מה בירכו על המן: כברכה אחרונה, משה תיקן עליו את ברכת "הזן את הכול" (הברכה הראשונה בברכת המזון). וביחס לברכה ראשונה: יש כותבים כי בירכו "המוציא לחם מן השמים" או "הממטיר לחם מן השמים", ויש סוברים שלא בירכו ברכה ראשונה, משום שכל אחד טעם בו טעם אחר ובמילא הברכה שלו השתנתה.
[3] פירוש תיבת "מן": רש"י כותב כי "מן" פירושו "מוכן", כמו "וימן להם המלך", שנבוכדנצר הכין מזון לחנניה, מישאל ועזריה. ובני ישראל במדבר קראו לו "מן", משום שלא ידעו איך 'לאכול' את הדבר המופלא הזה. הרשב"ם כותב, ש"מן" הוא כמו "מה הוא" במצרית ומבטא שלא ידעו איך להתייחס אל הדבר הזה.
[4] מנהג חב"ד בסעודה שלישית: כאן המקור בתורת הנגלה למנהגנו לאכול מזונות בלבד לסעודה שלישית. כיון שבפעמיים הראשונות בפסוק נאמר "היום" בצורה חיובית ואילו בפעם השלישית נאמר "היום לא" – בצורה שלילית. (וזאת בנוסף לטעם הפנימי, משום האורות העליונים המאירים בשעה זו). ראו לקו"ש חכ"א/84 ואילך.
[5] עוד מנהגים לזכר המן: גם כיסוי הפת במפה בעת הקידוש הוא לזכר המן, שתהיה הפת בין שני כיסויים, מלמעלה ומלמטה, כמו המן שירד בין שתי שכבות של טל (שו"ע רבינו שם). גם אכילת סעודת מלווה מלכה במוצ"ש היא משום המן, שהספיק באופן ניסי גם לסעודה זו. ראו בארוכה לקו"ש חל"ו/70 ואילך.
[6] יש לקשר את זה לכך שהיו דווקא ארבעים שנה במדבר, והרי מבואר בארוכה (חל"ט/185 ואילך) שארבעים שנה הם זמן להיבנות מחדש ולגבש תפישת עולם שלימה.
[7] וארט נאה: הברקה בספר "תכלת מרדכי" (הרב מוטי אלון). בתחילת סדר פסח, חוצים את המצה ומשאירים קצת לאפיקומן, ובסוף הסדר אוכלים את זה. אלא הביאור: בתחילת הסדר שומרים קצת לאחר כך, כמו הנטייה האנושית לשמור למחר 'שיהיה', אבל אחרי הסדר שרואים עד כמה ה' דואג לנו, אוכלים בשמחה את החלק הזה וסומכים על ה' שיהיה בסדר... וזהו "אפיקו-מן", כלומר, תוציאו את ה"מן" שמזכיר את מחויבות ה' אלינו...
[8] נעזרתי בקטע הזה בשיעור "בטחון והשתדלות" באתר "עולמות".
[9] כמו שאמרו אביו של נחשון ווקסמן הי"ד וכן אימו של הנער החטוף נפתלי פרנקל הי"ד, במענה על התהיות על כך שה' לא שמע לתפילותינו על השבת הבנים: ה' לא עובד אצלנו ולפעמים אבא עונה: "לא".