שיעור: השיבה למצרים - האם אפשר לגור או לבקר במצרים?

מאת הרב שניאור אשכנזי

בסוף שנות השבעים, קיימה ישראל שיחות משא ומתן לשלום עם מצרים. חלק גדול מהשיחות התקיימו על אדמת מצרים, והדבר עורר שאלה הלכתית מעניינת: האם מותר לעיתונאים לנסוע לשם כדי לסקר את השיחות, וזאת לעומת ציווי התורה בפרשתנו: "כאשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".

1. רמב"ם הלכות מלכים פ"ה: ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול [הים התיכון] ועד המערב ... כנגד [הגבול המצרי עם] כוש [אתיופיה, סודן] וכנגד המדבר [לוב].

שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן פא: נשאלתי על ידי עתונאים דתיים, האם מותר לנסוע מישראל למצרים כדי לעמוד מקרוב ולדווח על המשא ומתן לשלום בדיוני וועידת קהיר? השאלה נשאלת במקרים נוספים, כמו הרוצים לעלות על קברו של רבי יעקב אבוחצירא הטמון במצרים (סבו של ה"בבא סאלי", שיום הפטירה שלו חל השבוע) או הרוצים לעשות שם עסקים[1].

מנגד, ידוע על גדולי עולם שחיו שנים רבות במצרים. כמו הרמב"ם עצמו שחי שם את רוב שנותיו. הרדב"ז היה מנהיג יהודי מצרים במשך 40 שנה, וגם האר"י הקדוש חי את רוב שנותיו במצרים (ורק בשנתיים האחרונות עלה לצפת). והשאלה נשאלת, כיצד היה מותר להם לעשות זאת?

אנו רוצים לעיין היום בגדרה ההלכתי של מצרים, ובעיקר לנסות להבין את טעם הדברים: מדוע יצאה מצרים משאר הארצות והיא המקום היחידי בעולם, שבו אסור ליהודים להשתקע?

הרב והכומר יצאו לטיול בעיר, כשהתקרבו אל הגן העירוני, הצביע הכומר ברשעות על השלט התלוי בכניסה: "הכניסה אסורה ליהודים ולחזירים"!. "אם כך", השיב הרב, "לשנינו אסור להיכנס לכאן"...

הרעיון הקבלי-חסידי שיובא לקמן, פותח צוהר אל אחד הסודות העמוקים בחיינו: מה מגלגל אותנו ממקום למקום וקובע את המקום המדוייק שבו נגור ונחיה?

א. הרגע הנפלא של "יציאת מצרים", התחולל ביום חמישי, בשעות הבוקר המוקדמות. באותו יום חמישי, ט"ו בניסן, יצא העם הענק את שערי ארץ מצרים לכיוון ארץ ישראל. התכנית הראשונית שלהם היתה, ללכת בדרך הקרובה ביותר, "דרך ארץ פלשתים". כלומר, לצעוד צפונה לאורך הים התיכון, לעבור את רפיח, עזה ואשקלון, ותוך עשרה ימים להיות בארץ המובטחת (ראו מפה לקמן).

אך כאן חיכתה להם הפתעה: "עמוד הענן", שהיה ה-GPS שהלך לפניהם במדבר, אותת דווקא לכיוון ההפוך**,** לצד דרום, כלומר, לעומק המדבר הגדול. וכך התחיל פרק ארוך ומפותל בחיי עם ישראל - שנמשך למעשה 40 שנה - שבו הם חיו במדבר הגדול, במקום לחיות חיי יישוב בארץ ישראל.

2. שמות יג,יז: ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא. כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.

רש"י: 'כי קרוב הוא' – ונוח לשוב באותו הדרך למצרים ... 'בראתם מלחמה' – כגון מלחמת 'וירד העמלקי והכנעני' [בכניסה לארץ], אם הלכו דרך ישר, היו חוזרים. ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בדרך פשוטה על אחת כמה וכמה. לדעת רש"י, הכניסה למדבר היתה פשוט פעולת מניעה, כדי למנוע מהם את האפשרות לשוב למצרים. אולם מפרשים אחרים מבארים זאת בעומק יותר: מכילתא כאן: אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה. אלא אקיפם במדבר 40 שנה שיהיו אוכלים מן ושותים מי הבאר והתורה נבללת בגופם. שנות המדבר נועדו לבנות את הקשר בין ישראל לה'. עם ישראל היה אז רק בתחילת הוויתו כעם ולכן ה' פתח להם עם 40 שנים מופלאות של נסים, שבהן ראו בגלוי איך הקיום שלהם תלוי ברצון ה' והפרנסה היא מהשמים. זו היתה התשתית שהעמידה את האמונה היהודית בכל הדורות.

הדבר מזכיר את הסיפור עם אותו ילד ירושלמי חכם, שהראה שאפשר ללכת לירושלים בשתי דרכים: "קצרה וארוכה" ו"ארוכה וקצרה", ודווקא ה"ארוכה והקצרה" היא הדרך הטובה. וכך בענייננו: הקב"ה היה יכול להוליך אותם בדרך הקצרה, "כי קרוב הוא". אולם הוא העדיף לקחת אותם בדרך ה"ארוכה", כי בטווח הארוך היא זו המביאה לתוצאות ה"קצרות" והטובות.

כאמור, הם יצאו ממצרים ביום חמישי בבוקר, ואחרי כמה שעות חנו ב"סוכות". למחרת, יום שישי, הם המשיכו ל"איתם" ושם עשו את השבת, וביום ראשון בבוקר, התכוונו לצעוד הלאה, לתוך המדבר. אך כאן הגיעה ההוראה המפתיעה השניה:

3. יד,ב: דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים.

רש"י: 'וישובו' – לאחוריהם לצד מצרים ... כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך. 'פי החירות' ... שני סלעים גבוהים ... 'לפני בעל צפון' – הוא נשאר מכל אלהי מצרים. ה' ציווה אותם לשוב חזרה לכיוון מצרים ולחנות בנקודה הצפופה במדבר. זה היה איזור מסוגר, שבו עמד מצד אחד "פי החירות", מצד אחר "בעל צפון", מצד שלישי "מגדול" ומקדימה – הים הגדול.

"פי החירות", היה מבנה בן שני סלעים ענקיים חלקים וחדים, שלא ניתן היה לטפס אליהם ולעקוף אותם. "בעל צפון" היה פסל ענקי שאותו עבדו מצרים. "מגדול" היה לדעת כמה מפרשים, מגדל שמירה שנועד למנוע בריחה ממצרים, ומול כל אלה עמד הים הגדול, שסגר את האפשרות לברוח.

וכמובן, החניה המורכבת הזאת, גרמה מיד את מה שהקב"ה תכנן מראש. פרעה קיבל דיווח משלוחיו כי בני ישראל מסתבכים במדבר הגדול. במקום להתקדם קדימה, הם חוזרים לכיוון מצרים, וחמור מכך, הם מובילים עצמם אל הנקודה הכי בעייתית במדבר, וזה עורר את "קושי הלב" שלו לנסות להשיב אותם למצרים. פרעה הכריז על גיוס חרום ויצא בראש הצבא להשיבם בכח.

וכך, ששה ימים אחרי היציאה המופלאה ממצרים, בני ישראל שמעו את פרסות סוסי המצרים נושפים בערפיהם. הם מצאו עצמם בתוך מילכוד קשה ביותר: פרעה רדף אחריהם מאחור, מבני אבן ענקיים חסמו אותם מן הצדדים, ומקדימה – רק הים הגדול.

העם פרץ בוויכוח היסטרי מה לעשות: האם לקפוץ אל הים ולהתאבד, האם לנסות להשיב מלחמה או רק לפנות אל ה'. ואז השיב הקב"ה את הפסוק החד משמעי, שהוא נושא השיעור שלנו:

4. שמות יד,יג: ויאמר משה אל העם: אל תיראו. התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם.

רש"י: היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד. לפי רש"י, הפסוק הוא הבטחה אלוקית שלא תסבלו יותר מאימת המצרים. אולם יש מפרשים אחרת: רמב"ן: על דעת רבותנו היא מצות עשה לדורות. ואם כן, יאמר הכתוב [שני דברים. א:] אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ... [ב:] כי מצרים אשר ראיתם היום, הקב"ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. לדעת הרמב"ן, יש כאן גם הבטחה שלא תנזקו היום ממצרים וגם ציווי נצחי שלא לשוב לעולם למצרים. התורה חוזרת על כך שוב בספר דברים, ושם מדובר לכולי עלמא בציווי ברור ומפורש: דברים יז,טז: שום תשים עליך מלך ... רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס [שהסוסים הטובים באים משם] וה' אמר לכם: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ואכן בהמשך לכך מספר המכילתא, כי שלוש פעמים בהסטוריה ניסו יהודים לחדש את הקשר עם האומה המצרית ואף להקים שם קהילות מסודרות, אך שלוש המקרים הסתיימו במפח נפש נוראי: מכילתא בשלח: בשלושתם חזרו שם ובשלושתם נפלו: הראשונה בימי סנחריב [מלכים ב יז]... השנית בימי יוחנן בן קרח [ירמיהו מא-מב]... והשלישית, בימי טורנינוס [המלך הרומי טריאנוס]. המקרה הראשון היה בסוף ימי הבית הראשון. הושע מלך ישראל, פנה לעזרת מצרים וביקש לכרות עימם ברית כנגד סנחריב מלך אשור. הברית נכשלה וסנחריב הגלה את עשרת השבטים מארץ ישראל ובכך ביטל את מלכות ישראל בשומרון.

המקרה השני היה אחרי החורבן הראשון. נבוכדנצר הרס את היישוב בארץ ואפילו הצדיק האחרון, גדליהו בן אחיקם, נהרג באכזריות. שארית הפליטה בראשות יוחנן בן קרח, שהיה מפקד הצבא, החליטו בצעד נואש לברוח למצרים, אך בסופו של דבר, רובם הומתו שם.

המקרה השלישי היה בימי המקדש השני. קבוצה של מאות אלפי יהודים התגוררה באלכסנדריה במצרים והם בנו לעצמם בית כנסת ענק ומפואר, שנאמר עליו בגמרא (סוכה נא,ב): "מי שלא ראה דיופלסטון של אלכסנדריא של מצרים, לא ראה כבודן של ישראל". זה היה היכל בית כנסת עצום, שהיושבים בסופו לא היו יכולים לשמוע את החזן מרוב גודלו, ולכן היה מניף סודר לגובה בשעת ה"אמן" כדי שידעו היכן הוא אוחז. אולם אחרי החורבן, המלך הרומי טרייאנוס, הרג את יהודי מצרים.

אם כן, מצרים היא מקום חסר מזל ובעצם המקום היחידי בעולם שבו אסור ליהודים להתיישב.

וכאן חוזרות שתי השאלות שבהן פתחנו: א. מה היה ההיתר של הרמב"ם, הרדב"ז ועוד, לגור במצרים? ב. ובעיקר: מהו טעם ויסוד האיסור, שלא לגור במקום מסוים בעולם[2]?

ב. יש רוצים לתרץ את הנהגת הרמב"ם, כי איסור המגורים במצרים היה רק איסור זמני, בדורות ההם שהיו מקולקלים במיוחד ("ערות הארץ"). אמנם כאשר חלפו הדורות והעמים התערבבו זה בזה, כבר אין חומרא מיוחדת במצרים יותר מבשאר מקומות.

עדות לשיטה זו, אפשר למצוא בכך שהטור והשו"ע לא הזכירו כלל איסור מגורים במצרים. ומשמע שסוברים להלכה שאין כיום איסור כזה.

5. רבינו בחיי שופטים יז,טז: זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם ולפי שהיו המצרים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' ... ואינה מצוה לדורות שיאסור הדירה במצרים לעולם. והרי אנו רואים כמה קהילות דרות שם, ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילים בזה. ואילו עשו כן, היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם. אמנם, האם הביאור הזה מיישב את הנהגת הרמב"ם (והרדב"ז)?! ברור שלא. שהרי הרמב"ם כן מביא את איסור המגורים במצרים (כדלעיל מקור 1) ואינו מזכיר כל קולא בכך בימיו. ואם כן, שבה ועולה השאלה, מה היה ההיתר שלו לגור במצרים בניגוד לדברי עצמו המפורשים?[3]

הרדב"ז מיישב כך: רדב"ז על הרמב"ם שם: ויש ליתן טעם, שלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי: 'לישיבה אי אתה חוזר, אבל חוזר אתה לסחורה ולפרקמטיא'.

שו"ת הרדב"ז ח"ד סימן עג: דעתנו לחזור לארץ ישראל לדור שם, ועל זה הטעם אנו סומכים במה שאנו דרים במצרים ... כי אין דעתנו להשתקע לצמיתות, אלא כאשר תמצא ידינו נלך לארץ ישראל. הרדב"ז טוען שהרמב"ם נאלץ לגור שם, וגם אז היתה דעתו רק לגור באופן זמני עד שיוכל לשוב לישראל. הרב קאפח בפירושו על הרמב"ם מוסיף ביאור, שהרמב"ם עבר לשם כדי להילחם בעדה הקראית שהיתה חזקה במצרים וכל כוונתו היתה להציל ישראל משמד. (ויש להוסיף, שאכן הרמב"ם דרש מבנו, רבי אברהם, שלא לקוברו במצרים ולכן הוליכו את ארונו לטבריה בארץ ישראל)[4].

לסיכום, אם כן, לדעת הרמב"ם, איסור המגורים במצרים הוא מוחלט, ורק מותר לבקר שם באופן זמני ולשוב מיד לארץ. בכך מובנת התשובה לשאלת העיתונאים, שהובאה לעיל בתחילת הדברים.

וכאן עולה השאלה היסודית: מדוע יצאה מצרים משאר הארצות ואסור ליהודי להשתקע בה?

ג. בפשטות, טעם האיסור הוא שמצרים היא מקום מקולקל במיוחד. מבלי קשר לאנשים הגרים או לא גרים בה, זהו מקום שיש בו אוויר 'מזוהם' רוחנית שמעורר חטא. ניתן להביא דוגמא לכך מהצד ההפוך: כשם שאוויר העיר ירושלים מעורר רגשות של התעלות, כך אוויר מצרים גורם משיכה לחטא.

דוגמא מהמדרש: הפעם הראשונה שבה עם ישראל חטא בזנות, היתה בעת שישבו "בשטים" (לפי עצת בלעם). מסביר המדרש שיש 'מעיינות המגדלים אנשים צנועים ויש המגדלים שטופים בזימה'.

6. לקוטי שיחות חי"ט/172: האיסור במצרים הוא ש"מעשיה של ארץ מצרים מקולקלים" (ולא שהאנשים מקולקלים). ועל דרך מאמרז"ל: יש מעיינות שמגדלין כו' ויש שטופין בזימה. [במדבר רבה כ,כב: כל מ' שנה לא סרחו במדבר עד שבאו לשטים, לכך כתיב 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות' ... יש מעינות שמגדלים גבורים ויש חלשים, יש נאים ויש מכוערים, יש צנועים ויש שטופים בזימה].     אמנם במקום אחר, הרבי מבאר את הדברים בצורה מקורית ונפלאה:

נפתח בסיפור חסידי (אוצר סיפורי חב"ד ח"ג/3): פעם נכנס חסיד אל הרבי המהר"ש וסיפר בצער על שינוי שחל בחיים שלו. הוא גר במשך שנים ארוכות בעיר פולוצק, שהיתה מלאה בבני תורה ולפרנסתו עסק בצורפות כלי כסף וזהב. אך פרנסתו שם התמעטה והוא נאלץ לעבור לעיר וולאדימיר בעומק רוסיה, שבה אין בן תורה ואפילו אין יודע לקרוא בתורה. כעת הוא שאל את הרבי בצער, למה ה' עשה לו ככה?

הרבי השיב כך: ה' לא העביר אותך עבור פרנסה. ה' היה יכול למצוא לך פרנסה גם בפולוצק. אלא הסיבה אחרת לגמרי: באותה עיר גרים צעירים 'קנטוניסטים' שהורחקו מהבית ואין אף אחד שדואג להם למנין ולקריאת התורה. לכן ה' גלגל שלא תהיה לך פרנסה במקום הראשון, כדי שתעבור לשם.

אחת התופעות המעניינות בעולם היא, שיהודים נמצאים (כמעט) בכל מקום. למרות שהעם היהודי הוא זעיר, בכל זאת ניתן למצוא יהודים בכל פינה. בפשטות זהו תהליך שנוצר מכח העובדה שגורשנו מכל מקום שהיינו בו, וכך נאלצנו להמשיך ולנדוד ולהתפזר בכל העולם.

אמנם לפי הקבלה, יש לכך סיבה פנימית ועמוקה: יהודי הוא שגריר של השכינה ומוטל עליו התפקיד לקדש את העולם. בכל מקום שהוא מגיע, מתפלל או מברך ברכה, הוא מגלה את שם ה' באותו מקום ומקדש אותו. ולכן ההשגחה העליונה גלגלה את המצב הזה שעם ישראל יתפזר בכל העולם, כדי שנביא קדושה לכל נקודה על פני הגלובוס.

פסחים פז,ב: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. במבט ממוקד יותר, זה לא רק תפקיד כללי שמוטל על העם בכללותו, אלא לכל אדם יש את המקום הספציפי בעולם שהוא ה'תיקון' שלו. שאותו מוטל עליו לקדש. זה ההסבר בדברי הגמרא: סוטה ב,א: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני.   הגמרא מלמדת שקודם שנבראנו, נקבע לנו אפילו היכן נעבוד. ולכאורה מהי החשיבות הגדולה היכן נעבוד? העיקר שנעבוד ונרוויח טוב – ומה חשוב היכן בדיוק זה יהיה? אלא שעבודה היא לא רק מקום פרנסה, אלא התיקון שלנו. המקום שאותו אנחנו צריכים לקדש ולעשות אותו טוב יותר. (על ידי אמירת מילה טובה לאנשים שם, הקמת מנין, ייסוד שיעור תורה וכו').

הרעיון הזה, אגב, מבאר היטב את אחת השאלות הגדולות של החיים: מה קובע את מקום העבודה שלנו? למה אדם אחד זוכה לעבוד דקה מהבית ואדם אחר נאלץ לטוס ביום ראשון לחוץ לארץ ולשוב ביום חמישי? אלא שה'ניצוץ האלוקי' הוא זה שמגלגל אותנו אל המקום שאותו עלינו לתקן.

כעת אפשר להבין, למה אסור ליהודים להשתקע במצרים. כיון שאין יותר מה לפעול שם. מובא בספרי קבלה כי בעת ששהו ישראל ממצרים, הם ביררו את כל הניצוצות האלוקיים שם, עד שהשאירו את מצרים כ"מצולה שאין בה דגים". וכיון שאין יותר פוטנציאל רוחני שם, אין ליהודי להשתקע שם.

לקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשת תצא: אמר ה' 'לא תוסיפו לראותם עד עולם' ... [וקשה] למה צוה כן במצרים ולא עשה כן בשאר הגלויות? ... הנה הגלויות הוצרכו לברר ניצוצי הקדושה שנתערבו בחטא אדם הראשון בתוך הקליפות, שנתערב טוב ברע כנודע ... והנה במצרים באותה גלות ביררו כל הקדושה שהיתה בקרבם ולא נשאר דבר ... ולכן צוה שלא לראותם עוד.

התוועדויות תשמז ח"ב/102: כאשר יהודי הולך למקום מסוים, הרי זה מפני שההשגחה העליונה מוליכה אותו לשם, 'מה' מצעדי גבר כוננו', והכונה בזה היא 'לשכן שמו שם', לגלות אלוקות בעולם על ידי אמירת ברכה וכיוצא בזה במקום זה. ולכן במקום שכבר נתקדש שם שמים, אין לו מה ללכת לשם ובמילא אסור לו ללכת לשם, שהרי כל מציאותו אינה אלא 'לשמש את קוני'. ובנוגע לענייננו: מפורש בתורה שיציאת בני ישראל היתה באופן ש"וינצלו את מצרים" – "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים", היינו שביררו כל ניצוצות הקדושה שם. כך שאין ליהודי מה לעשות שם ובמילא אסור לו לשוב לארץ מצרים.

המהלך הזה, מיישב גם (ראה בארוכה לקו"ש חכ"א/15 ואילך) את אחת השאלות הגדולות בפרשיות הללו - על "שאילת הכלים" מיד המצרים. ידועה הקושיא, למה היהודים עשו מעשה כזה שעורר טענות אנטישמיות כאילו הוציאו במרמה את הכסף והתכשיטים מיד המצרים? אמנם מוסבר בחסידות, שהכסף והתכשיטים נשאו בתוכם ניצוצות קדושים. והמטרה היתה להוציא את כל הניצוצות ממצרים ולהשתמש בהם אחר כך לבניית המשכן.

לסיום: רבי יצחק נעמעס היה סוחר בולים גדול. פעם הוא קיים משא ומתן עם יהודי מניו יורק בשם טנקל על עיסקת בולים ענקית. המו"מ נמשך חצי שנה, אך ברגע האחרון הוא התפוצץ. נעמעס חש צער על איבוד העסקה, אך גם על הזמן הארוך שבזבז. אולם בתור חסיד, עלתה בדעתו מחשבה, שכל עסקי הפרנסה הם רק כיסוי על השליחות הרוחנית ואולי יש לו איזו שליחות אל הטנקל הזה.

הוא ביקש שוב פגישה עם אותו יהודי ואמר כי הוא רואה בקשר ביניהם סימן, שעליו לעורר אותו לאיזה חיזוק רוחני. הוא הציע לו להתחיל לשמור שבת. אך טנקל סירב לכך. נעמעס התייעץ עם הרב חודקוב והוא הציע לדבר איתו על כשרות, שזו עשויה להיות מצוה קלה יותר. אך טנקל סירב גם לכך באומרו שאשתו לא תסכים להחליף את המטבח שלה.

חלפו שנים והאשה נפטרה, ונעמעס הלך לבקר את אותו טנקל. כעת הוא הציע לו שוב להכשיר את המטבח, והפעם לע"נ של אשתו. אך טנקל הגיב בחשש שהוא בכלל אינו יודע איך יסתדר במצב החדש, וקל וחומר שאינו רוצה לשנות את המטבח. כאן נעמעס אזר אומץ והציע הצעה מדהימה: הוא מוכן להביא לו מדי יום חמישי 7 מנות מבושלות גלאט לכל השבוע. לזה טנקל לא היה יכול לסרב.

מדי יום חמישי, נעמעס היה לוקח את הרכבת לברונקס, קונה 7 מנות בשריות מבושלות, ומשם לוקח שוב את הרכבת לריוורדייל ומוסר אותן לטנקל. הוא לא התחשב במחיר היקר שעלה לו העסק הזה, קרוב לרבע משכורת חדשית, אלא עשה זאת בהתמדה. אולם אחרי שנה וחצי, 80 שבועות, שבהן נעמעס עושה את המסלול הזה, טנקל ביקש ממנו להפסיק. לדבריו, הוא לא אוהב את האוכל המוכן, ובכלל הוא זורק את המנות לכלב שלו מדי שבוע!

זה היה יותר מדי עבור נעמעס. חלפו עשרות שנים, נעמעס הזדקן ועזב את הביזנס, אך היה לו ולאשתו מנהג יפה. הם היו מארחים בביתם סטודנטים שהיו באין ל'שבתונים' בשכונה. פעם הם אירחו סטודנט מוזר. כל הסעודה הוא ישב והביט מסביב ולא אכל כלום. לשאלת הגברת נעמעס, הוא הסביר, שסבא שלו סיפר לו על יהודי משונה, שהיה מביא לו על חשבונו אוכל מדי שבוע במשך שנה וחצי. "חשבתי לעצמי", סיפר אותו סטודנט, "שאני מוכרח להכיר אנשים כאלו שכל כך דבקים באמונתם ולכן הגעתי אל השכונה"... ההמשך היה צפוי... ----[1] יצויין שאבי ז"ל זכה להיות בין חברי המשלחת לערוך מדי שנה "סיום הרמב"ם" בקהיר ואלכסנדריה.

[2] איסור מגורים במקומות נוספים בעולם: בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן יז מביא שיש "קלא דלא פסיק" שהמגורשים מספרד עשו חרם שלא לחזור לספרד. הרב טולדאנו (רבה של תל אביב) העיד ששורש המשפחה "טולדאנו" הוא במשפחות אשר יצאו את העיר טולדו ונשבעו שלא לחזור לשם, "טולד- נו" (לא). אמנם ראה ב"יחווה דעת" שם בסוף התשובה, שאין שום אישור כתוב לשמועה הזאת.

[3] ידועים דברי ה"כפתור ופרח", רבי אשתורי הפרחי, ששמע מנכד הרמב"ם כי הרמב"ם היה חותם על האגרות שלו בשבתו במצרים: "העובר על ג' לאווים בכל יום" (בשלוש מקומות בתורה, נאסרה ההליכה למצרים). אולם למעשה, אין שום עדות כתובה לכך ולא נמצאה אגרת חתומה כזו.

[4] המהלך הזה מתאים עם הסיפור ביומא לה,א על ניקנור שקנה באלכסנדריה דלתות לבית המקדש, ונעשה לו נס גדול שהדלתות הגיעו מעצמם לירושלים. ולכאורה איך היה מותר ללכת לאלכסנדריה, ועוד משבחים אותו על כך? אלא שכניסה זמנית רק לצורך פרקמטיא מותרת.