נלקט ממקורות שונים ע"י הרב מ"מ אלישביץ, כרמיאל
יום הדין לאילנות?
בתורת חג לא הוזכר ט"ו בשבט בספרות חז"ל ובתקופת הגאונים, כג אנו מוצאים אותו במקורות של ראשונים, אלא שמסמיכים אותו לדברי המשנה. לקמן תשובה מרבנו גרשון מאור הגולה[1]:
וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בתענית ראשון ט"ו לשבט יש לחוש לר"ה ולדחות התענית או לא כן דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעי' תעניות בו שלא מצינו תענית בר"ה כלל ותנן (ר"ה ב' ע"א) ארבעה ראשי שנים הם וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו ה"נ כיון דשארא לית בהו תעניות [מכיון שבראשי שנים הראשונים שנזכרו אסור לצום בהם) רביעי נמי ל"ל תענית (גם בראש השנה הרביעי שנזכר אסור לצום בו) ואע"ג דאינהו נמי עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מלתא אידמן להדדי". (עיי"ש שמביא דוגמא, שכנאמרו כמה דברים ביחד הרי הם דומים אחד לשני).
אבל כל זה לענין שאסור להתענות בו. בשו"ע סי' קל"א מוזכר שגם לא אומרים תחנון בו. אבל עדיין לא הוזכר שהוא יום הדין לאילנות, ואדרבה במשנה נאמר "בארבעה פרקים העולם נדון... בעצרת על פירות האילן".
אולם בס' אדני פז (להרב אפרים דיין אלטונא תק"ג) או"ח סי' קל"א ס"ה שמסביר את המנהג להרבות בפירות:
ואפשר לומר טעם למנהג זה דע"י דמרבינן בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות כדאיתא במס' ר"ה מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שבעצרת דנין על פירות אילן וכו' אמר הקב"ה כדי שיתברכו להם פירות אילן ובפירות אילן נמי איכא לאקשויי כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת אתדן כדפריך על התבואה ומשני ש"מ דתרי דיני מתדני וי"ל דה"ה נמי בפירות אילן תרי דיני מתדני ומש"ה מתני פירות אילן גבי תבואה בהדדי ולפי זה י"ל דמתדנו בט"ו בשבט נמי דהוא ר"ה לאילנות והוא יומא דדינא דפירות ומש"ה מרבינן בפירות לזכור להתפלל עליהם דוגמא דמעמידין אילנות בבהכ"נ בשבועות להזכיר להתפלל עליהם כדאיתא בשו"ע כנ"ל.
היינו שכמו שלענין תבואה נאמר בגמ' שדנים אותם פעמיים (קודם זריעתה, וקודם לקציר - רש"י שם), הוא הדין לפירות. וזה דלא כמ"ש בשנות חיים (נאה) סי' ל"א אות א' "שהמוני עם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות".
כמו"כ בליקוטי שיחות ח"ב (ט"ו בשבט) כתב במפורש:
כשם שאחד בתשרי משמש ר"ה לבני אדם, וביום זה נגזרים כל פרטי השנה כולה, את אשר יארע לאדם, עד"ז חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות.".
ועי' בכתב יד קודש שהתפרסם זה עתה בב"מ פרשת בשלח תשס"ט, שביום זה הקב"ה מברך כל אחד מישראל.
ר"ה לאילנות, למאי נפקא מינה?
מעשרות / ערלה-רבעי / ולדעת קצת אף שמיטה
א. למעשרות
בשנים של המעשרות תלויים שני דינים הזמן והסדר. הזמן - במובן זה, שאין מעשרין משנה אחת על חברתה "עשר תעשר .. שנה שנה"; הסדר - מעשר שני, או מעשר עני. בשלישית ובשישית משנות השמיטה מעשר עני; בשאר השנים - מעשר שני. ובכן: "ליקט אתרוג ערב ט"ו בשבט עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. היתה שלישית נכנסת לרביעית שלישית (כלומר אם נלקט ערב ט"ו בשבט שנחשב לשלישית) מעשר ראשון ומעשר עני רביעית (אם נלקט משהגיע ט"ו בשבט) מעשר ראשון ומעשר שני" (ר"ה יד ע"ב).
הוזכר כאן ליקוט לפי שהמדובר הוא באתרוג שלענין זה דומה לירק שהולכים בו אחר לקיטה אבל בשאר כל האילנות לא הלקיטה קובעת אלא החנטה[2] חנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט הרי הם של השנה הקודמת אחרי ט"ו בשבט של השנה הבאה.
בשנים השלישית והשישית משבוע השנים מפרישים מעשר עני במקום מעשר שני. בשבוע השנים הנוכחי שנים אלו הן שנת תשע''א ושנת תשע''ד. דהיינו מפרות שחנטו לפני ט''ו בשבט שנת תשע''א צריך להפריש מעשר שני כיון שהם שיכים ליבול שנת תשע''א, ורק מפרות שחנטו לאחר טו בשבט שנת תשע''א יופרש מעשר עני, למרות שיתכן שפרות אלו יופיעו בשוק רק בתחילת שנת תשע''ב שהיא שנת מעשר שני. אולם לא רק בגלל ההבדלים בין המעשרות צריך לדעת איזה יבול שיך לאיזה שנה. אפילו כאשר בשתי השנים מופרש אותו מעשר, אין מעשרים מן החדש על הישן.
ב. ערלה
ערלה שני זמנים של ראש השנה לה באחד בתשרי ובט"ו בשבט בהתחלתו דהיא "נטיעה" רכה וראש השנה שלה באחד בתשרי[3] בסופה הרי הוא אילן וראש השנה שלו בט"ו בשבט וכך אמרו חז"ל (ר"ה ט ב) "אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה "כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה" רש"י ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי" כלומר נטע מ"ד ימים (שלשים יום להיחשב שנה וי"ד יום לקליטה) קודם ראש השנה של תשס"ט למשל הרי מ"ד הימים מתשס"ח תשס"א ותש"ע נחשבו לשלש שנים. ומכל מקום אותם הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של תשע"א אסורים עולמית משום ערלה כי הם משתייכים לשנה הקודמת ומט"ו בשבט תשע"א עד ט"ו בשבט תשע"ב דין רבעי על הפירות שחנטו.
במקרים אחרים, כגון אילנות שנטעום פחות מל' יום (או מ"ד יום, עם הקליטה) לפני ראש השנה, או אילנות שנטעום מר"ה עד ט"ו בשבט - נחלקו הפוסקים. עי' בהמועדים בהלכה (ט"ו בשבט) ובאנצי' תלמודית, וש"נ.
ג. שמיטה
לשיטת הסוברים (ראה המועדים בהלכה ואנצי' תלמודית שם) שט"ו בשבט הוא תאריך קובע גם לעניין שביעית, פירוש הדבר, שפירות שגדלו בשנה השמינית אך חנטו לפני ט"ו בשבט של השנה השמינית, דינם כפירות שגדלו בשנת השמיטה וחלה עליהם קדושת פירות שביעית עם כל המשתמע מכך: צריך להפקירם, אסור להפסיד אותם, חייבים לבערם בסוף עונתם ועוד, ככל דיני השביעית. לפועל לא נוהגין כן (שיחת השבוע # 1153).
מהי חנטה?
בגמרא בראש השנה סו ע"ב נאמר "ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם טו' בשבט מתעשר לשנה שעברה אחר טו' בשבט מתעשר לשנה הבאה". בניגוד לירק שהלקיטה היא הקובעת לעניין מעשר באילן אזלינן אחר החנטה משום שהחנטה היא הקובעת.
נחלקו הראשונים בהגדרת החנטה:
א. יש האומרים שהוא הפרח (המאירי למסכת ראש השנה עמ' 4)
ב. ראשית צמיחת הפירות אחרי שנופל הפרח (דעת הר"ש שביעית פ"ב מ"ז הרא"ש תוספות ר"ה יב ע"ב ד"ה התבואה)
ג. עונת המעשרות (רמב"ם הל' מעשר שני א ב) - אי זו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא (שם הל' מעשר פ"ב ה"ה) - שליש גידולו או שליש הבשלתו.
בשו"ע יו"ד סימן שלא סעיף קכה פסק להלכה כדעת הרמב"ם ולכן פירות האילן שחנטו לפני ט"ו בשבט של שנה רביעית נחשבים כגידולי שנה שלישית ומתבערים בשנה הרביעית ואם חנטו לאחר ט"ו בשבט מתבערים בשביעית.
(הודאת הארץ 6, י"ל ע"י מכון התורה והארץ. וראה במפורט יותר באנצי' תלמודית ערך חנטה)
למה דוקא ט"ו בשבט?
הגמרא מסבירה שתהליכים בטבע הצפוּנים בקרבו של העץ מגיעים לצאת לפועל בתאריך זה: "יצאו רוב גשמי שנה" (ר"ה יד, א), ומסביר רש"י: "ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". וברשב"א, "וכל שהוא חונט בין תשרי לט''ו בשבט היינו מחמת יניקת המים שלפני ראש השנה ושרף שעלתה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה היא שהוציא פרות שלו". והוא דומה למש"כ בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב כטעם נוסף): "עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה".
כלומר, האילן יונק את המים ומשחרר אותם לפירות לאט לאט במשך השנה. הפרות שחנטו עד ט''ו בשבט יונקים ממים שינק האילן לפני ראש השנה האחרון, ובאילן יש מספיק מים כדי להביא אותם להבשלה מלאה. היינו, הפרות אף שעדיין לא גדלו כראוי, האילן אינו זקוק כלל למי השנה הנוכחית כדי להביא את הפרות לגמר. לכן בכוח הפרות כבר הבשילו.
על כן, פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה שעברה ואלו שחנטו לאחר ט"ו בשבט שייכים מבחינת הדין לשנה הנוכחית.
לעומת זאת ירקות שברור לעין, שהם הולכים וגדלים ככל שמשקים אותם וללא השקיה יכמשו במהרה, קביעת השנה שלהם היא לפי לקיטתם מהאדמה לפני או אחרי א' בתשרי.
הסברת המציאות החקלאית של דברי ר' זעורא היא באוצר הגאונים ראש השנה יד ע''א,[4]. תמצית דבריהם היא שבט''ו בשבט יש גל חום המעיר את העצים משנת החורף ועכשיו הם מתחילים לקלוט את המים שבאדמה, גל כזה עובר גם בא' שבט, לכן לדעת בית שמאי שראש השנה לאילן חל בא' שבט ואלו לדעת בית הלל מתחילים למנות מגל החום השני, ויש גם גל חום שלישי בא' אדר אבל הוא אינו משנה להלכה.
כי האדם עץ השדה - הדיעות בזה
לפי דברי רש"י שם כוונת הפסוק היא בלשון בתמיה שמא האדם הוא עץ השדה וכו' ע"ש היטב בדבריו והו"ד גם בחזקוני וע"ש מש"כ לבאר בזה וכן נראה גם באונקלוס ובתרגום יונתן שפי' הפסוק בלשון בתמיה ע"ש וראה במזרחי ובדברי דוד לרבינו הט"ז מש"כ באריכות לבאר בדברי רש"י ע"ש
אך שאר הראשונים מיאנו בפי' זה וביארו דהוא בניחותא וראה באבן עזרא שהביא בתחילה כפרש"י ואח"כ פי' בלשון ניחותא והביאו בפי' הטור הארוך שם ועי' ברמב"ן שהביאו והקדים לדבריו יפה פירש רבי אברהם וכו' ע"ש וראה גם בבכור שור בפי' ר' חיים פלטיאל וכן בפי' הרוקח ובפענח רזא שפי' כולם את הפסוק בלשון ניחותא ע"ש
(ברכת דוד, ט"ו בשבט)
אגרות קודש
באגרות קודש ח"א עמ' רמז-רנ יש שתי מכתבים על ההשוואות בין עץ השדה להאדם.
= אגרת קלה =
ב"ה, יום ג' כא שבט ה'תש"ד
ידידי הנכבד מר בעזבאראדקא שי'
שלום וברכה!
מוסג"פ ימצא קבלה על נדבתו להחזקת בתי הספר העומדים "תחת הנהלת המרכז לעניני חנוך". ותודה רבה, בשם ה"מל"ח" נתונה לו בזה, על השתתפותו במפעל חנוך בני ובנות ישרעל על טהרת הקדש.
ותקותינו חזקה, אשר גם להבא יקח חלק בעבודה זו וישתדל להשפיע גם על מכיריו ומיודעיו להתענין בזה ולעזור לה"מל"ח", כל אחד לפי אפשריותו, וכל המביא את חברו לידי פעולה טובה זכות חברו תלוי בו.
וגם מענין יומא דפגרא דחדש זה הוא יום ראש השנה לאילנות, הרבה יש ללמוד בזה, כי האדם השם לבו לכל הנעשה מסביב לו הרי מכל דבר ודבר יוסיף חכמה על חכמתו בהנהגה שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ולאו דוקא ממחזה בלתי רגיל, אלא אפילו מענינים המצוים ביותר, וכמו אילן צומח, כמה הוראות בחיי היום יומיים של האדם יש להבין.
ואעיר בזה על אחדים מהם, והם:
רוב מין הצומח ובפרט האילנות מצורפים מחלקים רבים הנכללים בכלל בשלשה: שרש, גוף האילן (גזע, ענפים, עלים) פירות (קליפה, הפרי עצמו, גרעינים).
מהחילוק אשר ביניהם: השרש - נעלם הוא מעין הרואה, אבל עיקר חיות האילן ע"י נמצא (אף שגם ע"י העלים שואפים האילנות מן האויר חומרים המוכרחים לחייהם, וכן קולטים החום מקרני השמש וכיו"ב). עוד זאת, אשר דוקא ע"י השורש עומד האילן על עמדו ואם שרשיו חזקים לא יירא מכל רוחות המנשבות שיעקרו אותו,
גוף האילן - הוא הוא רוב המכריע של בנין האילן, מזמן לזמן מוסיף הוא בעובי בענפים ובעלים, עד שעל ידו - ובפרט ע"י גזע האילן - יודעו שנות האילן.
אבל תכלית שלימות האילן הוא בעשותו פירות, כי ע"י הגרעין הוא מזריע זרעו להצמיח אילנות חדשים דור אחר דור.
והנה האדם עץ השדה, היינו אשר בכמה פרטים דומה האדם למה שנראה באילן ועץ השדה ואפילו בחייו הרוחניים, וגם הם בכללותם: נחלקים לשלשה סוגים:
השרש - היא האמונה, אשר על ידה הוא קשורו עם מקום ומקור חיותו, הוא הבורא ית' ואף כשגדל בחכמה תורה ומצות חיותו נמשך לו ע"י אמונתו בד', דתו ותורתו.
גזע וגוף האילן - הם הם לימוד התורה וקיום המצות ומעשים טובים, אשר הם צריכים להיות רוב בנין ורוב מנין של מעשי האדם ופעולותיו, וע"פ רוב המצות וגדלו בתורה ניכרו ימי שנות חיי האדם, היינו חיים מלאים תוכן של חכמה ומעשה.
פירות - תכלית שלימות האדם הוא, כאשר, נוסף ע"ז שהוא מקיים כל המוטל עליו בינו לבין עצמו, הנה משפיע הוא על חביריו והסביבה שלו שגם הם יהיו על צד השלימות, והיינו שפעולתו היא "גרעין" המצמיח אילן (אנשים) בעל שרשים (עקרי האמונה) גזע וענפים (תורה ומעשים טובים) ונושא פירות (מזכה את הרבים).
המורם מכל הנ"ל: שרש האדם ועיקרו - היא אמונה תמימה. חלישות באמונה מעמידה בסכנה קיום חייו הרוחניים של אדם גדול אפילו.
רוב מנין ורוב בנין האדם - הם מעשיו הטובים ההולכים ומתרבים מיום ליום.
אבל שלימות האדם הוא נושא פירות - היינו כשהוא משפיע על הרבים ומזכה אותם להיות גם הם ממלאים את תפקידם ומטרות בריאתם אשר אז פעולתו עושה פירות ופירות פרותיהן דור אחר דור וזכות זה תלוי בו.
בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה
הרב מנחם שניאורסאהן
יו"ר ועד הפועל
= אגרת קלו =
[מהדורא נוספת מהנ"ל]
והנה האדם עץ השדה, היינו שישנו חלק חשוב מחיי האדם, אשר בו דומה הוא מצד כמה ענינים לכמה ענינים בחיי מין הצומח.
השרש - היא האמונה, אף שאין לזה מקום ע"פ השכל וטו"ד. אבל עי"ז הוא קשורו עם מקום ומקור חיותו הוא הקב"ה, ועי"ז נמשך חיותו גם כשהאדם כבר גדל בחכמה ובתומ"צ.
גזע - תומ"צ. רוב בנינו של האילן. ומשנה לשנה מתרבה, כי האמונה צ"ל בתוקף גם אם אין שכלו מפותח, וקטן הוא בחכ'. משא"כ תומ"צ, שצ"ל - בא בימים, שבכל יו"י מוסיף תומ"צ, כי ימים יוצרו גו'. והתנאה לפניו בתומ"צ, שזה נראה לעין כל, וגם השכל מודה על יופים. וישנם מצות שמסתעפים לכמה מצות (ציצית - ד' מצות, מקדש כולל כמה מצות: כלים, קרבנות כו') וכמו ענפים המסתעפים גם הם לכמה ענפים קטנים.
אבל - זכות יש לה פירות, היינו שיש סוג מצות שמשפיע על אחרים ג"כ ע"י עשיתם, וכמ"ש בפיה"מ בטעם שטוב לבריות אוכל פירותיהם בעוה"ז, וזהו אחת מתכליות בריאת האדם שישפיע גם על זולתו היינו שמעשה הטוב שלו יזריע ויצמיח פרותיהן כיוצא בהן.
והנה אם חפצים שיהי' הזרע זרע של קיימא - זהו תלוי בגרעין דוקא היינו במה שאין בו טעם ולא ריח היינו מה ובאיזה אופן נכנס ללב השומע דוקא אם הוא יר"ש ומדבר במס"נ ומצד נקודת האמונה אשר בו (אף שזהו מכוסה, ובגלוי אומר טעמים שכליים. וכמו שהגרעין מכוסה בגוף הפרי ובקליפתה שיש להם טעם ומראה וריח, אבל הגורם לדיבורו והנותן חיות והתלהבות בדיבורו הוא המס"נ שלו) ואז מצמיח אילן גדול נושא פירות וענפים.
המורם מכל הנ"ל: שרש האדם וקישורו עם מקור חיותו הוא אך ורק ע"י האמונה בלי כל יפוי ושרך ופרכוס, וחלישות באמונה אפי' קלה - מחלשת כל קיום האילן אף אם הוא גדול וחזק בגזע ענפים וכו', כי אין כ"ז מועיל אם האמונה אינה בתקפה.
תפקיד האדם להוסיף תומ"צ בכיו"י, וכאילן הצומח וגדל תמיד. וזה אך זה הוא במינו ואיכותו ומהותו, אבל בתוך הגזע, הענפים ואפילו העלים נובע חיות, אשר השרשים שואבים מן הארץ - כנס"י מקור הנשמה - ושולחים בגזע, בענפים וכו' להחיות אותם. כי בתומ"צ צריך לזכור תמיד כח המס"נ (סש"ב ספכ"ה) ובאמונתו יחי', כל התומ"צ שלו.
אבל סו"ס תכלית האדם הוא להשפיע גם על אחרים.
- קודם חטא עה"ד כל האילנות נשאו פרי. ולע"ל עתידים כל אילני סרק לשאת פירות. -
וכפירז"ל שמצוה הא' היא פו"ר, אאיד דארף זען עס זאל זיין נאך אאיד.
וזהו תכלית שלימות האילן כשרואין שכבר הצמיח פירות, מזריע זרע להצמיח עוד אילן.
וזהו ההוראה דט"ו בשבט, ר"ה לאילנות, שלכל לראש הוא השרש, אמונה, אח"כ בא גודל עובי וקומה של הגזע - תומ"צ ברבוי ובשופי. והשלימות נראה בטיב הפרי והגרעין - היינו שהמזכה את חברו זכות חבירו או גם הרבים תלוי בו, והגיע לשלימותו הנרצה. ----[1] נדפס שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן ה
[2] ראה לקמן, "מהי חנטה".
[3] ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. דרך אגב, מכאן רואים שהמנהג לנטוע עצים בט"ו בשבט הוא מנהג משובש, כי משמעות ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט הוא דווקא לפירות האילן ולא לנטיעה.
הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום 'יישוב ארץ-ישראל'.
[4] ובאריכות גדולה בספר ''טבע ונוף במורשת ישראל'' מאת נגה הראובני עמודים 110-104 הוצאת נאות קדומים הדפסה שניה.