קוראים לה רחל, והיא נולדה בלנינגרד. בת 13 הייתה כשהמשטרה החשאית עצרה את אביה בלילה שחקוק בתולדות חב"ד בתור 'ליל המעצרים של לנינגרד', אותו לילה בו נעצרו חבורה עילאית של חיילי הרבי מליובאוויטש אלו שמסרו נפשם על שמירת הגחלת ברוסיה של סטאלין. זה היה בתרח"צ 1938. היא לא ראתה אותו מאז, אביה ר' איצ'ה רסקין הי"ד נרצח שם ביריות.
עשור וקצת מאוחר יותר כנשואה צעירה לבעלה הרב ניסן פינסאן ז"ל, המתינו הם בצרפת, פליטים חסרי כל, להוראה מהרבי מליובאוויטש, האם להמשיך ל'כפר חב"ד' בארץ הקודש, או לבוא לברוקלין, להיות על יד חצרו של הרבי. אך להפתעתם ההוראה הייתה לנסוע לשליחות! ולאן? למרוקו ואח"כ לתוניס. לא פעם אני מנסה לדמיין את מה שהתחולל בנפשם כשהגיעה ההוראה; אחרי שנים של סבל תחת המגף הסובייטי, ההשתוקקות לחיים רגילים בארץ הקודש או בניו יורק בטח היה בשיאה, ועכשיו לנסוע למדינה מוסלמית? למרוקו או תוניס?! אני מניח שהם חשקו שיניים אולי גם עצרו את הדמעות, אבל הצדיעו ואמרו: כן המפקד.
ובכן, הגפילטע פיש נפגש עם החריימה. הזוג החב"די הרוסי הצעיר עם יידיש במבטא רוסי, נסע למרוקו. הם היו והינם עד היום, מודל לשלוחים בכל העולם, חיילים אמתיים.
כמעט עשור מאוחר יותר, הצליחה הגברת פינסון לקבל אישור לנסוע לביקור באמריקה, היא נסעה אל הרבי. אבל ברגע שהיא נכנסה לחדר של הרבי, אך נסגרה הדלת והאשה האגדית הזו פרצה בבכי מעומקו של לב. אולי הייתה זו פריקה של כאבים עוד מאז נלקח אביה לבלי שוב, שמא היה זה שחרור של לחץ ועומס אחרי שנים של מגורים במרוקו ותוניס, בודאי היה שם געגוע עמוק לראות את הרבי. אבל לא היה שם ייאוש או חרטה, כי רגע אחרי, עוד הבכי מתפרץ אמרה היא באידיש בטון עוצמתי משפט שאמר הכל, הכל עליה, על הוריה, על בעלה הרב ועל ילדיה. משפט שאמר מה היה, מה קורה וגם מה יהיה: "רבי, מיר זיינען דעם רבי'נס סאָלדאַטען" - רבי, אנחנו החיילים של הרבי! והדמעות לא פסקו, בטח היו אלו דמעות של גאוות יחידה.
הרבי הביט, הקשיב, פשט את ידיו לצדדים ואמר בחיוך של אהבה: "אבער, פריילעכע סאָלדאטען" – אבל חיילים שמחים!