שיעור: שבת שירות (רייצס)

מאת הרב מנחם מענדל רייצס

הרעיון על פי לקו"ש ח"א ע' 139 ואילך. התוועדויות תשנ"ב ח"ב ע' 187-188.    

א.

בפרשתנו פ' בשלח מסופר על הנס הנפלא והמיוחד במינו של קריעת ים סוף. בני ישראל יצאו אז ממצרים, בדרך להר סיני ולארץ ישראל, ובאמצע הדרך הם הגיעו למבוי סתום: משני צידיהם היו שני הרים, שני צוקים, גבוהים שלא היה אפשר לטפס עליהם, מלפניהם היה ים סוף, ומאחור השיגו אותם המצריים שרצו להורגם או לפחות להחזיר אותם למצרים. ואז, כששום פתרון לא היה נראה באופק והכל היה נראה כל כך מייאש וחסר תקוה, עשה הקב"ה את הנס הגדול של קריעת ים סוף, בני ישראל עברו ביבשה בתוך הים, ולאחר שהם סיימו לעבור חזר הים לאיתנו וכל המצריים שהתחילו לרדוף דרכו אחרי בני ישראל – טבעו בים.

מיד לאחר הנס הגדול והעצום הזה, הודו בני ישראל לקב"ה בשירה מיוחדת, "שירת הים", שאותה אנו אומרים בתפילת שחרית בכל בוקר – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".

התורה מוסיפה ומספרת על שירה מיוחדת ששרו הנשים, בנפרד, בראשותה של מרים, האחות של משה ואהרן. בנוסף לשירה העיקרית ששרו משה ובני ישראל, שאותה אנו אומרים בכל יום בתפילה – מספרת התורה עוד (טו, כ): "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".

על שם השירה המיוחדת הזו שקוראים אותה היום בתורה, נקראת השבת בפי רבים בשם מיוחד. בנוסף לשם הרגיל של "שבת פרשת בשלח", כמו שלכל שבת קוראים על שם הפרשה שאותה קוראים, נהוג לקרוא לשבת זו בשם מיוחד: "שבת שירה" – שבת שבה קוראים את שירת הים.

ולמעשה, בנוסף לשתי השירות שקוראים בתוך פרשת השבוע – הרי גם ההפטרה, שאותה קבעו חז"ל לפי הפרשה, לכל פרשה נבחר פרק מתוך הנביאים שמתאים לתוכן הפרשה, עוסקת בשירה: שירת דבורה הנביאה, ששרה על הנס הגדול שהיה בזמנה, כאשר הגבור הגדול סיסרא נפל בקרב בידי בני ישראל שהיו אז במצב של מלחמה קשה איתו, ועל כך שוררה דבורה שירה מיוחדת שאותה אנו קוראים בהפטרה (שלקוחה מתוך ספר שופטים שבנביאים).

וכאן מתעוררת שאלה מעניינת: למה באמת קבעו חז"ל בהפטרה את שירת דבורה דוקא? כפי שאמרנו, בפרשה מסופר על שתי שירות, שירה של אנשים, גברים: "אז ישיר משה ובני ישראל", ושירה של נשים בראשות מרים, שגם הם שוררו לה' והודו על הנס הגדול. ובכן, אם בפרשה מסופר גם על שירת האנשים וגם על שירת הנשים – למה ההפטרה מספרת דוקא על שירה ששרה דבורה הנביאה, שירת אשה, ולא על שירה של איש?

השאלה היא יותר חזקה: זה לא רק שבפרשה מסופר על שתי שירות, אחת של גברים ואחת של נשים – אלא שעיקר השירה היא השירה של האנשים. כפי שנשמע בקריאת התורה, הרי השירה של משה ובני ישראל, שירת האנשים, הרבה יותר ארוכה מאשר השירה של הנשים. השירה של הנשים היא בסך הכל שתי פסוקים מתוך הפרשה, ואילו השירה של הגברים היא כמעט עשרים פסוקים! אם כן, לפי העיקרון שההפטרה צריכה להיות דומה לפרשה, היו צריכים להביא שירה של איש, שעליה מסופר באריכות בפרשה, ולא שירה של אשה שמוזכרת בפרשה רק בקיצור?!

ואם כן, במקום לבחור להפטרה את השירה של דבורה – צריכים היו לבחור את השירה של דוד (מתוך ספר שמואל שבנביאים), שירה של איש! ולמה בחרו דוקא את השירה של דבורה, והעדיפו אותה על פני השירה של דוד, שגם היא מתאימה ל"שבת שירה"?

שמואל-ב פרק כב, א: וידבר דוד ה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל איביו ומכף שאול: התשובה היא, שהשירה של הנשים היא אמנם יותר קצרה משל האנשים, אבל היא היתה בשמחה יותר גדולה מזו של האנשים. האנשים רק שרו בפה, ואילו על הנשים אומרת התורה "ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". הם לא סתם שרו, אלא עשו זאת מתוך שמחה גדולה ומיוחדת – בליווי של כלי זמר, תופים ומחולות. כיון שהשירה שלהם היתה גדולה יותר מזו של האנשים, לכן בחרו את ההפטרה דוקא משירה של אשה – השירה של דבורה.

אלא שזה עצמו דורש הסבר: מדוע באמת הנשים שרו בשמחה גדולה יותר מזו של האנשים? למה הנשים שמחו יותר מהאנשים, מהגברים, ועד כדי כך שלכן ההפטרה היא דוקא בשירת דבורה, שירה של אשה?!

וההסבר הוא על פי הכלל שאומרים חז"ל בפרקי אבות: "לפום צערא אגרא". לפי הצער – כך השכר. השכר והשמחה מגיעים הם לפי מידת הצער. ככל שאדם מצטער ומשקיע יותר בדבר מסויים – כך גדולה היא השמחה שלו כאשר הוא רואה שהדבר מצליח. כשמגיע לאדם סתם כך דבר טוב, בלי שהוא הצטער וחיכה לזה, אז השמחה שלו אינה גדולה כל כך; דוקא כאשר הוא הצטער קודם, הוא חיכה והמתין בקוצר רוח לבשורה הטובה, והנה היא מגיעה – אז השמחה שלו גדולה פי כמה וכמה. הוא יודע להעריך ולהודות על כך מעומק הלב, והשמחה שלו היא שמחה גדולה ואמיתית. וככל שהוא חיכה יותר, המתין בקוצר רוח – כך השמחה שבאה לאחר מכן היא שמחה יותר גדולה ועצומה.

לפי זה נוכל להבין למה הנשים שמחו יותר מהאנשים. במצרים היו הרבה גזירות, הרבה קשיים לעם ישראל. העבידו אותם קשה "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". אבל מה היתה הגזירה הכי קשה על עם ישראל? הגזירה הכי נוראית? זו היתה הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". פרעה גזר שישליכו את הילדים של בני ישראל לתוך היאור, יהרגו אותם ה' ישמרנו.

הגזירה הנוראית הזאת הכאיבה כמובן לכל עם ישראל, גם לגברים וגם לנשים. אבל מי שבעיקר הצטער והרגיש את הגזירה הנוראית הזאת של להשליך את הילדים ליאור היו האמהות של הילדים, נשי ישראל. האמא סובלת ומרגישה יותר את הצער הזה כאשר לוקחים ממנה את הילדים ורחמנא ליצלן משליכים אותם ביאור. הרי באופן כללי אנו יודעים שהאמא היא יותר רחמנית, האהבה שלה לילדים יותר מורגשת ויותר חמה. הבעל בדרך כלל יותר עסוק בלימודים, בעבודה – ואילו האשה יותר נמצאת בבית, עם הילדים, "עקרת הבית". כאשר לוקחים את הילדים, ה' ישמור ויציל – הרי האשה, האמא, סובלת מזה הרבה יותר, מצטערת ומתייסרת באופן מיוחד, שלא נדע.

כיון שהנשים יותר הצטערו מהגזירות הקשות של פרעה, יותר כאבה להם הגזירה האיומה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לכן גם בבוא הגאולה, בעת קריעת ים סוף כאשר ראו בני ישראל את אויביהם המצריים מתים בים, כמו שכתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ראו שהגיע הקץ לצרות הקשות שסבלו – הרי אמנם כל בני ישראל שמחו, הן הגברים והן הנשים, אבל הנשים שהצטערו כל כך במצרים שמחו עתה עוד יותר מהגברים, מתוך שמחה עצומה על החירות והשחרור שלהם, של בעליהם ובעיקר של ילדיהם, ולא הסתפקו בשירה לבד אלא "בתופים ובמחולות".

ב.

הנקודה הזאת מודגשת בעיקר בקשר למי שהנהיגה את הנשים בשירה – שזו היתה מרים, האחות של משה ואהרן. הפסוק אומר: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" – ושואלים: למה הפסוק אומר "אחות אהרן", הרי אם היא היתה "אחות אהרן" אז בודאי שהיתה גם "אחות משה"! ולמה מזכירים דוקא את זה שהיא אחות אהרן, ולא את זה שהיא אחותו של משה רבינו?!

מסבירים חז"ל, שמרים התנבאה כאשר היתה "אחות אהרן" בלבד, זאת אומרת: עוד לפני שמשה נולד – משה היה צעיר יותר ממרים ואהרן – ואז, כאשר היא עדיין לא היתה "אחות משה", שהרי משה לא נולד עדיין, התגלה לה בנבואה, והיא סיפרה על נבואה זו להוריה ולבני משפחתה: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". ואז, כאשר השליכו את משה ליאור, עמד אבא שלה, עמרם, ואמר לה: "בתי, היכן נבואתך"? איפוא הנבואה שהבטחת לנו עליה?! את הבטחת לנו שהבן הזה יושיע ויגאל את ישראל – והנה הילד הזה מושלך לתוך היאור, הוא הולך לטבוע ביאור, וזהו... אז איפוא הנבואה שלך על הגואל, על הגאולה?!

מגילה יד, א: שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. ... מרים - דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? - אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה. ואכן, מרים גם כן לא הבינה מה קורה פה, ולכן היא נעמדה ליד היאור כדי לראות מה יהיה עם אח שלה, מה יקרה בסוף עם הנבואה שהיא התנבאה. וכפי שהתורה אומרת: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" – היא נעמדה לראות מה הולך לקרות עם הנבואה שלה, מתי היא כבר תתגשם.

וגם אחר כך, לאחר שמרים ראתה כיצד הבת של פרעה מוציאה את משה ממי היאור ומביאה אותו לבית פרעה, היא אמנם נרגעה שראתה שמשה לא מת, אבל עדיין חיכתה לראות מה יקרה עם הנבואה שלה?! מתי היא תתגשם כבר? מתי כבר תבוא הגאולה שמרים הבטיחה עליה?

וככל שהגלות המשיכה והתארכה – כך מרים הוסיפה והתמרמרה על הגלות. וחז"ל אומרים ש"מרים נקראת על שם המירור", על שם הגלות הקשה שהיתה להם מרה מאוד – "וימררו את חייהם בעבודה קשה". חז"ל אף מוסיפים, שעיקר הקושי של השעבוד במצרים היה ב-86 השנים האחרונים לפני שיצאו ממצרים, שאז נולדה מרים (משה היה בן 80 בעת יציאת מצרים, אהרן היה בן 83, ומרים שהיתה האחות הגדולה שלהם היתה אז בת 86). . כאשר נולדה מרים – אז התחיל הקושי הכי חזק של שעבוד וגלות מצרים.

שיר השירים פרק ב, יא - יב: כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בא סימן ז: כי הנה הסתיו עבר, אילו רד"ו שנה שהיו אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו, אלו שמונים ושש שנים שחיזק השיעבוד על ישראל במצרים משנולדה מרים, לפיכך נקרא שמה מרים על שם המירור. הנצנים נראו בארץ, אלו הגואלים. ועת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמן שתעשה לי זמרה שנאמר עזי וזמרת יה (שמות טו ב). הגיע זמנה של תורה להנתן, שכתוב בה זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט נד), וקול התור נשמע בארצנו ר' יוחנן אמר קול התור זה משה, שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד). ולפי זה מובן למה מרים שמחה במיוחד כאשר הגיעה הגאולה, לא רק שרה אלא גם השתמשה בתוף, ביחד עם כל הנשים – כי מרים היא זו שבאופן אישי התנבאה על הגאולה, היא ידעה על הגאולה עוד לפני שמשה רבינו נולד! וכבר חיכתה וחיכתה וחיכתה... כל כך הרבה זמן לראות מתי כבר תתקיים הנבואה שלה על אחיה שיהיה הגואל. לאחר כזו ציפיה דרוכה והמתנה, לאחר כזאת מרירות עצומה ("מרים" מלשון "מירור") – הרי כשבאה הגאולה היתה מרים שמחה שמחה מיוחדת, לראות איך סוף סוף התקיים מה שהיא אמרה. לאחר כל כך הרבה זמן, עוד שנה עברה ועוד שנה עברה, עוד סבל ועוד מרירות – ועכשיו סוף סוף אפשר לנשום לרווחה, לשמוח ולרקוד על הסוף הטוב של הגאולה.

ג.

גם אנו עכשיו נמצאים במצב של "מרים", מלשון מרירות. לפי כל הסימנים שבחז"ל, הרי שהדור שלנו הוא דור הגאולה השלימה. וכפי שאמר במפורש הרבי, שהדור שלנו יזכה בפועל לביאת המשיח ולבנין בית המקדש השלישי. ובפועל בינתיים המצב נראה לא פשוט, די מר וכואב, ונראה די רחוק מהגאולה השלימה לפי הנתונים הטבעיים.

אולם גם מרים, התנבאה על הגאולה יותר מ-80 שנה לפני יציאת מצרים! כבר אז, יותר משמונים שנה לפני הגאולה, היא התנבאה שהולך להיוולד לה אח שיגאל את ישראל. מאז הנבואה עד הגאולה עברו 80 שנה! אולם מרים לא התייאשה, היא היתה אמנם ממורמרת, כואבת על כך שהגלות ממשיכה – אבל היא המשיכה להאמין ולצפות. היא ידעה שהנבואה לא תשוב ריקם.

ובזכות הציפיה הדרוכה שלה, אי ההשלמה עם הגלות, זכינו ליציאת מצרים, שאז היא שמחה עוד יותר ממשה ובני ישראל; וכך אנו, ככל שהיום המצב נראה כואב ואנו מתמרמרים על אריכות הגלות, מבקשים מהקב"ה: "עד מתי", כך נזכה – "לפום צערא אגרא" – לקיום היעוד "שמחנו כימות עניתנו", הקב"ה 'יפצה' אותנו על כל העינוי שהיה בגלות, ותהיה שמחה גדולה ועצומה שאין לנו אפשרות לדמיין אותה... לפי הצער הגדול וכל הגזירות שעברו על בני ישראל במשך כל הדורות – כך תהיה השמחה הגדולה תיכף ומיד ממש.   

דף מקורות

שמות פרק טו, א

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים:

שמות פרק טו, כ-כא

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחלת:

ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים:

שופטים פרק ה, א-ב

ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמר:

בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה':

שמואל-ב פרק כב, א:

וידבר דוד  את דברי השירה הזאת ביום הציל  אתו מכף כל איביו ומכף שאול:

מגילה יד, א:

שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. ... מרים - דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? - אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

שיר השירים פרק ב, יא - יב:

כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בא סימן ז:

כי הנה הסתיו עבר, אילו רד"ו שנה שהיו אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו, אלו שמונים ושש שנים שחיזק השיעבוד על ישראל במצרים משנולדה מרים, לפיכך נקרא שמה מרים על שם המירור. הנצנים נראו בארץ, אלו הגואלים. ועת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמן שתעשה לי זמרה שנאמר עזי וזמרת יה (שמות טו ב). הגיע זמנה של תורה להנתן, שכתוב בה זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט נד), וקול התור נשמע בארצנו ר' יוחנן אמר קול התור זה משה, שנאמר ויאמר משה כה אמר  כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד).