בירושלים גרה אישה ידועה בשם ד"ר מרים אדהאן. היא פסיכולוגית קלינית וכתבה כמה ספרים על חינוך ילדים. באחד מספריה מובא סיפור מיוחד במינו, שיכול לשמש משל מצוין לנושא.
בתחילת שנות השמונים, היא עלתה לבדה מארצות הברית והשתכנה במרכז קליטה בירושלים. באותו מקום היא הכירה אישה מרשימה, שפניה היו חרוטות סבל. היה נראה כי היא הגיעה ממקום אריסטוקראטי והחיים התאכזרו אליה. אדהאן ביקשה לשמוע ממנה את קורות חייה.
האישה הגיעה מאיראן, הם היו אנשים עשירים מאוד בטהראן, החזיקו בית לקיץ ובית לחורף, מכוניות מפוארות וטיסות לחו"ל. אך בשנת 79 פרצה המהפכה החומייניסטית והכול התהפך. בוקר אחד התפרץ הנהג שלהם הביתה וסיפר בהיסטריה כי האיסלמיסטים ירו בבעלה. הם נכנסו למשרד וצעקו עליו שהוא מרגל של המשטר הישן. היא הבינה כי הם מחפשים את הכסף שלהם ויגיעו לכאן תוך דקות. היא אספה את התכשיטים שלה, טסה עם הנהג לאסוף את שלוש ילדיה הקטנים מהגן ובית הספר ויצאו לפרבר מחוץ לעיר. שם יצרה קשר עם מבריח שיעביר אותם את הגבול לטורקיה.
מאותו יום התחיל מסע סבל, שהגהנום הוא משל לעומתו. המוביל הוציא אקדח ואמר לילדים כי הם הולכים למסע קשה ומי שלא יוכל לעמוד בו, הוא יירה בו ויקבור אותו באדמה. הם רכבו על הגמלים 18 שעות ביום, משש בבוקר עד שתים עשרה בלילה. החום היה קיצוני ביום והקור היה חודר בלילה. הילדים בכו וצרחו והוא בכל פעם הוציא את האקדח ואיים לירות בהם. פעם הם היו צריכים לעבור על גשר חבלים רעוע שמתחתיו זרם תהום, והיא צרחה שהיא לא תעשה את זה. הוא הוציא את האקדח באדישות וכמעט ירה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא להמשיך הלאה.
אחרי שבועיים, הגיע המסע אל קיצו והם עברו את הגבול. הוא אסף סביבו את הילדים, הקיף אותם בידיו, חיבק אותם ואמר: "אני יהודי כמוכם. לאורך כל הדרך התפללתי בשבילכם, אבל לא הייתה לנו דרך אחרת לעשות את המסע הקשה הזה"...